במאמר לרגל עליית הגרסה המחודשת של "דאלאס", נזכר מגזין סלייט במורשת העיקרית שהותירה הסדרה המקורית בעולם הבידור האמריקאי. היא יצרה בזמנו היסטריה חסרת תקדים הודות לתעלומת "מי ירה בג'יי.אר", וכך לימדה את כל הסדרות שבאו אחריה כיצד לגרום לכל העולם לדבר עליהן ולכל הצופים לחכות בלהט לעונתן הבאה: פשוט לדאוג כי הפרק האחרון של העונה יסתיים במה שידוע בעגה המקצועית כ"קליף האנגר" כלומר, בדיוק שנייה אחת לפני גילוי מסעיר על אחת הדמויות.
בתחילה עוד היה במהלכים כאלה משהו מתבקש ומרענן, אך עם הזמן השימוש בהם כבר נהיה קונבנציונלי ואף כפוי וכפייתי. מה עוד, שלא רק עולם הטלוויזיה נהיה אובססיבי כלפיהם, אלא גם הוליווד: במקרה שלה, אותם קליף האנגרס לא משמשים כמלכודת דבש בין עונה אחת לאחרת, כי אם בין סרט אחד לפרק ההמשך שלו. מובן כי מבחינה דרמטית הגיוני יותר להתיר את העלילה בצורה טבעית ושלמה, אך מבחינה כלכלית, עדיף לסיים אותה ב"והרוצח הוא...המשך יבוא!". מרגע ש"דאלאס" פתחה לתופעה זו את הדלת, כבר היה מאוחר מדי לסגור אותה.
בהתאם לזאת, גם "פרומתיאוס" של רידלי סקוט, מעין פרק מקדים של "הנוסע השמיני" שלו ואחד הסרטים המדוברים של העת האחרונה, מלכתחילה בונה את עצמו כדי להסתיים ב"קליף האנגר". כתוצאה מכך, הוא מעלה כמה שיותר שאלות מרתקות כדי להשאיר את כולן פתוחות, ובמקרה שלו, כסיסת הציפורניים גדולה במיוחד שכן מדובר בקושיות שהן באמת ובתמים ברומו של עולם. כל זה קורה כיוון שעלילתו, המתרחשת בעתיד, עוסקת במשלחת מדעית היוצאת בעקבות גילויים שעשויים אולי להוביל אותה לסודות הבריאה.
במהלך מסע זה, ותוך הקבלה בין החוויות המדעיות והאישיות של חברי המשלחת, מצליח הסרט לגעת בכמה מן הסוגיות הקיומיות המרתקות ביותר. קודם כל, כמובן, התהיה מי ברא אותנו ולמה, אבל לא רק זה. למשל, הדינמיקה שנחשפת כאן בין בני האדם לבוראיהם ממחישה את הדחף האנושי כפוי הטובה למרוד בהם ואף להשתחרר לחלוטין מאחיזתם, ויהיו אלה אלוהינו או הורינו.
בהמשך לכך, "פרומתיאוס" עומד גם על אחד הפרדוקסים הקיומיים המאתגרים ביותר, שתומצת היטב בשאלה "איפה אלוהים היה בשואה?": כלומר, התהיה מדוע מי שביכר מלכתחילה ליצור חיים בעולם הזה, בוחר מאז ועד עכשיו להעמיד מולם בעקביות את המוות הלא טבעי, כאילו הוא חפץ להחריב את מה שבנה בעצמו.
מעל כל השאלות שהוא מפנה לאלוהינו, עומד "פרומתיאוס" גם על העובדה שכולנו, ובעיקר הנשים שבינינו, לא רק יצירי בריאה אלא גם בוראים בעצמנו, שכן אנחנו מביאים בגופנו חיים חדשים לעולם הזה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר דרך הדמות הראשית כאן, המדענית אליזבת (נומי ראפאס), שמתגלה באופן אירוני לתכני הסרט כעקרה, אך עם הזמן מתברר שגם זה יכול להשתנות.
זוהי הדמות החזקה בסרט, ויש בהתנהלות שלה כוח בלתי רגיל. היא משכילה לעורר הזדהות ולסחוף אחריה את הצופים, כיוון שמורגש בה דחף אמיתי וטהור לצאת ולחקור. אנו ממש נכווים מעוצמת האש שבוערת בעיניה עת היא יוצאת לברר בכל מחיר מדוע אנחנו פה, למה אנחנו כאלה ולמה עושים לנו את זה.
דחף כזה בדיוק חסר לסרט, שהכל בו קר ומנוכר, וגם היחס שלו לשאלות הללו נראה אדיש וציני. למעשה, נראה כי המטרה שלו אינה כמתבקש למצוא להן תשובה או לפחות להתקרב לכך, אלא דווקא למרוח אותן ככל האפשר, כאילו היה רידלי סקוט שחרזדה וקיומו תלוי ביכולת שלו להשאיר אותנו עם תאוותנו בידנו לקראת הפעם הבאה. לא מפתיע לגלות כי שכיר החרב שגוייס לכתוב לו את התסריט הפעם הוא דיימון לינדלוף, מן היוצרים העיקריים של "אבודים", הסדרה שהביאה לשיא את מורשת המריחה של "דאלאס". התסריטאי לא מאכזב, ומשכלל כאן את יכולתו להדליק אור רק כדי לפזר ערפל וליצור פתח רק כדי להוביל למבוי סתום.
כל זה אינו מפריע בגלל הידיעה כי בקרוב נדרש לרכוש גם כרטיס לסרט ההמשך מילא, שהוליווד תקח את 40 השקל שלה ותלך לעזאזל. הבעיה היא שבנייתו במחשבה על העתיד פוגעת בינתיים ב"פרומתיאוס" עצמו, ומונעת ממנו לממש את הפוטנציאל שלו.
הפוטנציאל הזה עצום, כיוון שבסרט מעלות רבות: הוא מעלה לדיון שלל שאלות מרתקות, בצורה שלפחות בתחילה היא נבונה, עמוקה ומסקרנת; התצוגה של רפס יוצאת מן הכלל, ובצדה זוהרים עוד כמה שחקנים מעולים בעיקר מייקל פאסבנדר בדמותו של רובוט, מה שנראה כמו התפקיד שלשמו נולד; העיצוב החזותי מענג, ומשכיל להלביש היטב את השיק של שנות השמונים על תלת-ממד מרהיב; ועבודת הבימוי של סקוט מהפנטת ברובה, וגם מספקת שלל רגעים של בעתה מצמיתה, מהסוג שזכור היטב מ"הנוסע השמיני".
אך הסרט לא מפיק את המיטב מן הסגולות שיש בו, כיוון שאין לו את הקילר-אינסטינקט ובעיקר לא את התמימות הטבעית של גיבורתו, והכל בו מחושב ועצור מדי. "הנוסע השמיני" לא בהכרח חשב מלכתחילה שיהיה לו המשכון הוא זכה באחד כיוון שמיצב את עצמו כיצירה קאנונית הראויה לכך. ל"פרומתיאוס", לעומת זאת, יש את היכולות אבל אין את הפריבילגיה להיות כזו בעצמו.
ייתכן שבצירוף "הנוסע השמיני" ויחד עם ההמשכונים, "פרומתיאוס" ייחשב ברבות הימים כנדבך חשוב בסדרת סרטים גדולה. אך בינתיים, הוא לא יותר מאשר מוצר קולנועי מהנה, מעניין ועשוי היטב, אך גם לא מספק ובעיקר כזה שמשאיר טעם מר בפה.
בהמשך לכל התהיות התיאולוגיות-פילוסופיות-פיזקליות שמעלה הסרט, אפשר להיזכר באמירה של אלברט איינשטין, ולפיה אינו בטוח האם האינסופיות של היקום גדולה מזו של הטיפשות האנושית. היום כבר ניתן לתהות האם האינסופיות של היקום גדולה מזו של התאווה ההוליוודית ליצירת המשכונים. דברים רבים נותרים בערפל בתום "פרומתיאוס", אבל דבר אחד בטוח כמעט לכל צופה, וזאת העובדה שבקרוב נקבל פרק נוסף בסדרה, ומן הסתם גם הוא יסתיים כך שיהיה צורך בעוד סרט כדי להשלים את התמונה.
אחרי הכל, עוד יותר מהתהיה מי ירה בג'יי.אר, השאלה מיהו אלוהים ומה הוא רוצה מאיתנו היא אוצר גדול מכדי לבזבז אותו במכה אחת. כל עוד שכדור הארץ מסתובב, דבר לא יפריע לסקוט למתוח את המסטיק. המשך יבוא.
"פרומתיאוס": איפה ומתי רואים?
"פרומתיאוס": מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק