בראשית שנות השישים, כמעט באותה השנה, נבנו בארה"ב שלושה בניינים חשובים בעלי ממד איקוני בולט. טרמינל חברת התעופה TWA שנבנה בנמל התעופה קנדי בניו יורק שבחוף המזרחי, בניין Theme בנמל התעופה של לוס אנג'לס בחוף המערבי ומגדל ה-Space Needle בסיאטל. במבט ראשון הבניינים לא דומים במיוחד, אבל התבוננות מעמיקה יותר מגלה שיש הרבה מן המשותף. שלושתם, כל אחד בדרכו, עשו שימוש בצורות עגולות, חלקות וזורמות שהיו באותה תקופה שיא החדשנות הטכנולוגית. האסתטיקה שלהם נראתה כאילו הגיעה מעולם אחר.
העובדה ששני הבניינים הראשונים נבנו בשדות תעופה בשיא פריחתה של התעופה האזרחית (שנת 1959 היתה השנה הראשונה שבה יותר אנשים חצו את האוקיינוס האטלנטי בטיסה באוויר מאשר בספינות השטות בים) רק תרמה לחיזוק מעמדם כסמלים של העתיד לבוא. שלושת הבניינים נראים כמו אובייקטים מעופפים (טרמינל Twa למשל כונה "הציפור", שני האחרים נראים כמו צלחות מעופפות) ובשילוב עם צורותיהם העגולות הם התיישבו בול עם התקווה שבעתיד כל בני האדם יוכלו להתנועע באוויר בקלות יומיומית.
באותן שנים יצאו לאוויר העולם שתי יצירות פופולריות שהפכו לקאלט עתידני שנשמר עד היום; סדרת הטלוויזיה המצויירת
"The Jetsons" ("משפחת סילוני") ששודרה לראשונה בשנת 1962, וסדרת הטלוויזיה "סטארטרק" ("מסע בין כוכבים") ששודרה לראשונה בשנת 1966. האסתטיקה העתידנית של סדרות אלו התכתבה עם הנעשה בעולם האדריכלות באותם ימים. יש דמיון מובהק בין חללית האנטרפרייז בסטארטרק לבין טרמינל Twa, ובניינים עגולים שדומים לעב"מים כמו בניין Theme קישטו את המרחב של הג'טסונז.
בסוף שנות השבעים נפתח בלב פריז מרכז פומפידו המפורסם. הבניין עורר הדים רבים היות והוא היה אחד הבניינים הראשונים שעשו שימוש בדימוי של אדריכלות כמכונה. הבניין מאופיין בשימוש נרחב בקונסטרוקציית מתכת גלויה שמהווה חלק בלתי נפרד מהאסתטיקה שלו. במקום לעשות שימוש בקישוטים, כל המערכות הטכניות בבניין חשופות לחלוטין וצינורות המתכת המתפתלים כמעט ומשתלטים על כל החללים.
חמש שנים לאחר שנפתח מרכז פומפידו יצא הסרט "בלייד ראנר". גם הפעם היתה התאמה בין החדשנות האדריכלית לבין האסתטיקה הקולנועית העתידנית. הצורות החלקות והלבנות של "סטארטרק" הוחלפו בעולם תעשייתי, מתכתי ומלא מערכות טכניות. שני הסגנונות העתידניים, בין אם במודע ובין אם לאו, העניקו פרשנות משלהם לרעיונות של התנועה הפוטוריסטית של ראשית המאה העשרים. כל אחד עסק בהיבטים שונים של הפוטוריזם - האחד בגיאומטריה זורמת והשני בעולם כמכונה; שניהם התעסקו כמעט באובססיביות בעניין שגילה הפוטוריזם עם תעופה.
והנה חלפו 30 שנה מאז יצא "בלייד ראנר" ולא הרבה השתנה בעתיד שמוצג בקולנוע. צפייה בסרט החדש של רידלי סקוט, "פרומתיאוס", מעוררת תחושה חזקה של "את הסרט הזה כבר ראינו". אין פה כרגע ביקורת על התסריט או איכות המשחק, אלא אכזבה מהעולם האדריכלי העתידני שבחרו להציג בסרט שאינו שונה במאומה ממה שכבר נעשה בקולנוע בעשורים האחרונים.
עלילת הסרט מתרחשת בעוד 80 שנה, אבל החללית נראית בדיוק כמו כל החלליות שכבר הופיעו על מסך הקולנוע. מבחוץ היא מתכתית ותעשייתית, מבפנים היא צחורה ועגלגלה. ואם פעם היתה התאמה בין האסתטיקה האדריכלית האוונגרדית לבין האסתטיקה העתידנית של הקולנוע, הרי שלפי "פרומתיאוס" האדריכלות בכדור הארץ לא השתנתה במאומה בזמן שחלף.
טריילר "פרומתיאוס":
אם לנסות בזהירות יתרה למצוא קווי דמיון משותפים לבנייני האדריכלות הדיגיטלית של השנים האחרונות אפשר להגיד שמרביתם מהלכים על התפר הדק שבין פשטות צורנית לבין מורכבות גדולה. מצד אחד הם נראים כמו אובייקטים אחידים, מתעקלים ומתפתלים ומצד שני אפשר להתייחס אליהם כמורכבים מאלפי חלקים דומים אך שונים שיחד יוצרים בניין מסובך עתיר בהשתנות, חזרתיות משתנה אם תרצו.
אצטדיון קן הציפור שנבנה באולימפיאדת בייג'ינג הוא דוגמה מצוינת לכך. גם הבניינים של זאהה חדיד, un-studio, פרנק גרי ודומיהם מציגים אסתטיקה דומה. צורותיהם פשוטות, חלקות ועגולות אבל יש בהם גם תחכום ומורכבות. בכל מקרה, הבניינים העדכניים ביותר של זמננו הם הכל מלבד סימטריים. כי סימטריה, שבה שני הצדדים זהים לחלוטין היא אינה מורכבת במהותה. דווקא בניין שכל צד שלו מגיב אחרת לסביבה מעיד על אינטליגנציה גבוהה.
מבט מבפנים על עיצוב החללית ב"פרומתיאוס":
החללית של "פרומתיאוס", כצפוי, סימטרית לחלוטין. גם מבחוץ וגם מבפנים. היה אפשר לצפות מסרט עתיר תקציב כמו זה, להשקיע קצת יותר מחשבה בעולם העתידני שהוא מנסה להציג לנו. היסטוריון האמנות ארתור דנטו כתב בזמנו כי "בבואנו לדמיין את הדברים העתידיים, באופן בלתי נמנע הם ייראו כמו דברים שכבר התממשו, כי אנו יכולים להעניק להם רק את הצורות שאנחנו כבר מכירים". אז אין באמת ציפייה מסרט הוליוודי להבין איך יראה העתיד, אבל בהחלט אפשר לקוות שסרט שמציג את האנושות בעוד 80 שנה, לא יסתפק בעתיד שדמיינו כבר לפני שלושה עשורים. אחרת, כל מה שנותר הוא קלישאה עתידנית חבוטה.
"פרומתיאוס": רוצים להבין את אלוהים? חכו לסרט הבא
"פרומתיאוס" - מה חשבתם על אסתטיקת המד"ב? ספרו לנו בפייסבוק