"עלייתו של האביר האפל": כל השאלות בעקבות הלהיט המדובר

מיד עם הגעתו לאקרנים, עורר "עלייתו של האביר האפל" שלל שאלות מסוגים שונים. בתחילה, את הדיון בהן היה צריך לנהל בשקט ובמחתרת, כדי חלילה לא לקלקל לאלה שעוד לא ראו את הסרט.

כעת, שבוע וחצי לאחר הפצתו ובשעה שלפי ההערכות כמאה אלף ישראלים כבר ראו אותו, אפשר להסיר את החיסיון הזה ולהתחיל לדסקס אותו כמו שצריך. לצורך כך כינסנו את דורון פישלר, עורך עין הדג; דניס ויטצ'בסקי: עורך הקומיקס וה-TECH של וואלה!; ואבנר שביט, עורך ומבקר הקולנוע של האתר, והתפתח ביניהם דיון שהיה עלול להגיע לטונים גבוהים ולקרבות ידיים לולא נוהל באופן וירטואלי לחלוטין.

כך או כך, לפני שמציגים את תוצאות הפאנל הזה, זה המקום לשוב ולהזהיר - הקריאה בו נועדה אך ורק לאלה שכבר צפו בסרט, והיא כוללת אזכורים לתפניות העלילתיות המפתיעות שיש בו.

דורון פישלר: אני לא לגמרי בטוח שלסרט יש עמדה חברתית. אם מנסים לייחס לו אחת כזאת, קשה שלא לפרש אותו כסרט אנטי-מחאה חברתית ובעד ה-1%. לא זו בלבד שהמחאה החברתית בסרט לא משיגה שום תוצאות, אלא שהיא כולה ספין חסר משמעות, דרך להסית את תשומת הלב של ההמונים בידי אנרכיסטים (וביין בטח היה אוכל סושי אלמלא הפה שלו היה מלא בברזלים).

אני לא רוצה לזלזל בכריסטופר נולאן, אבל מבחינתי ההסבר הסביר ביותר לנוכחות של ה"מחאה החברתית" בסרט היא ניסיון יזום להכניס לסרט נושא אקטואלי כלשהו, אפילו שזה לא באמת רלוונטי לעלילה, ולא היה לו בתכלס הרבה מה להגיד על זה.

אבנר שביט: מאז הפצת הסרט, התמלאו בלוגים אמריקאים בתיאוריות המסבירות בפרטנות מדוע הוא עוין את ההתקוממות החברתית, והיה בכך מן ההיתממות והצביעות. הבעיה אינה עם עצם תכני התזה, אלא עצם העובדה שמלכתחילה רואים ב"עלייתו של האביר האפל" מקרה מיוחד שראוי לתשומת לב פרטנית. האמת היא, שכריסטופר נולאן בסך הכל מביא כאן לידי ביטוי את הגישות השמרניות והמיושנות ביותר, שמדי שנה עשרות תוצרים הוליוודיים אחרים מתהדרים בהן.

וכך, הסרט בסך הכל מציג דיכוטומיה אמריקאית מוכרת למדי: מצד אחד, עומדים בו אנשי וול סטריט המנוולים, שתאוות הבצע שלהם הובילה בסופו של דבר לאסון, ומצד אחר ניצבים האנרכיסטים המפוקפקים, שהתגובה הרדיקלית שלהם לכך עלולה להוביל לחורבן גדול יותר. כלומר, גם הסוציאליסטים הקיצוניים וגם הקפיטליסטים החזיריים הם בסך הכל הרעים, ולמשבצת הטובים נכנסים רק מי שעומדים בתווך ביניהם: האזרחים הממוצעים של גותהאם בכלל והשוטרים הפשוטים שלה בפרט, המתגלים כמי שיכולים לסייע לבאטמן להשיב את הרציונליות והסדר.

כלומר, "עלייתו של האביר האפל", כמו מאות סרטים הוליוודיים לפניו, מבטא סלידה מעניים אך גם מעשירים, ומפגין הערצה לבני המעמד הבינוני, כאלה שלא מוכנים שיהיה להם פחות מדי אבל גם לא רוצים שיהיה להם יותר מדי. זו הגישה המתונה והשכיחה ביותר בחברה ובתרבות האמריקאית לדורותיה, ולכן אין סיבה להתפעם או להתפלץ ממנה. בסך הכל, גם אם דרכו מתוחכמת יותר, הוא אומר את מה ש"מת לחיות" כבר הצהיר לפני יותר משני עשורים.

דניס ויטצ'בסקי: בניגוד לטונים החברתיים הבולטים של "האביר האפל", נראה כי "עלייתו של האביר האפל" רק עושה את עצמו סרט חברתי. למעשה, נולאן לא בדיוק בא להעביר מסר על המחאה, או לתת איזשהו מימד לוגי לפעולות החברתיות של ביין, באטמן, או מי מהדמויות חוץ מסלינה קייל.

קייל היא הדמות היחידה בסרט עם עמדה חברתית ברורה, אם כי לא מתוחכמת או מתחכמת במיוחד. היא רוצה צדק חברתי, אבל לא מוכנה לראות אנרכיה כוללת ברחובות. אולי נולאן התכוון לכך שהיא תהיה ההארווי דנט של הסרט הזה – הדמות האנושית עליה נלחם באטמן המלאך וביין השטן – אבל אם כן, זה התפספס לו.

דורון פישלר: כדאי. האיימקס בראשון לציון הוא לא איימקס "אמיתי", כזה עם מסך בגובה בניין של חמש קומות וכזה שמקרינים בו סרטים מ-70 מ"מ. לצערי הרב, בכלל אין איימקס כזה בארץ. מה שכן, הוא אולם קולנוע מצוין והמקום היחיד שבו אפשר לראות את הסרט בתמונה "גבוהה" יותר, שמנצלת את צילומי הסרט שנערכו במצלמת איימקס. והסאונד, אין מה להגיד, אדיר. רק בשביל סצינת הפתיחה במטוס, שווה לראות את זה שם, אם אתם בסביבה. אבל חובה? לא. למי שנמצא בסביבה זה כדאי, אבל זה לא מצדיק נסיעה מקצוות הארץ. הסרט יהיה טוב גם בכל קולנוע אחר עם מסך גדול ואיכותי.

אבנר שביט: חווית הצפייה בראשון נלציון נהדרת - אגב, גם בסרטים אחרים. עם זאת, מי שראו את "עלייתו של האביר האפל" במתחמים אחרים כאן נהנו באותה מידה, או שלחוסר ההנאה שלהם לא היה דווקא קשר לרמת ההקרנה, מה שגם מעיד על האיכות הכללית של הקומפלקסים בעולם הקולנוע הישראלי.

דניס ויטצ'בסקי: לא חובה לראות את הסרט באיימקס ראשון לציון, אבל זה מומלץ. נכון, המסך לא גדול במיוחד, ואיכות ההקרנה לא משתווה לזו של האיימקס האנלוגי הקלאסי, אבל עדיין מדובר באחד האולמות הטובים ביותר בארץ מבחינת ההקרנה, ובאולם הטוב ביותר בארץ מבחינת סאונד. חוויה גדולה מהחיים אולי לא תקבלו כאן, אבל חוויה גדולה בהחלט כן.

דורון פישלר: יש נוהל רגיל באירועים כאלה. במשך כמה שבועות מדברים בתקשורת על אלימות בסרטים, כמה סרטים נדחים, איזו סצינה או שתיים נערכות החוצה, הוועדה האמריקאית לצנזורה מחמירה לכמה חודשים את הדירוגים שלה, ואז כולם שוכחים מזה והכל חוזר להיות כרגיל. זה בדיוק מה שיקרה גם עכשיו. בטווח ארוך לא תהיה לזה שום השפעה, וטוב שכך. פסיכים עם רובים לא צריכים להכתיב לנו את סדר היום.

אבנר שביט: בהחלט כן. הטבח בקולורדו הוא האירוע החמור בתולדות הוליווד, ובהתאם לכך ההשפעות שלו יחרגו מעבר לפגיעה זמנית בהכנסות, הצהרות פופוליסטיות של גורמים בתעשייה ועידון תכנים של סרטים מסוימים.

כתוצאה מאפקט הפוסט-טראומה, בשנים הקרובות כל יוצר ובעיקר כל מפיק יחשוב פעמיים לפני שהוא מכניס סצינת אלימות כלשהי, בעיקר כזו עם נשק חם, לסרטים שלו. וכך, בדיוק כשם שבשנים שלאחר ה-9/11 היה אסור להראות בקולנוע האמריקאי כל דימוי שמזכיר את הפיגוע במגדלי התאומים, גם בשנים הבאות לא נראה שום דבר שמזכיר את אירועי קולורדו.

נכון, כמו כל דבר בהיסטוריה, גם הגל הזה יסתיים בסופו של דבר, ולקראת שלהי העשור הוליווד תשוב להיות אלימה, אולי יותר מאי פעם. אבל לפחות בחמש השנים הקרובות, הצל של הטבח ימשיך לרחף מעל הקולנוע האמריקאי.

דניס ויטצ'בסקי: באופן מעט מפתיע, השיח על הירי בקולורדו אינו מתמקד באלימות בקולנוע. התקשורת האמריקאית מעלה שאלות רבות בעקבות האירועים, אך "האם סרטים אלימים יוצרים חברה אלימה?" אינה בהכרח אחת מהן. סצינות טבח בקולנוע, כמו זו שאמורה להיות ב-"Gangster Squad", אמנם תיחשבנה טאבו לזמן מה (ולכן הסרט נדחה ל-2013), אך לא נראה שהוליווד עצמה מתחילה לפחד מאלימות בסרטים.

למעשה, נראה כי ההתייחסות אל הטבח מבהירה סופית שעידן ה"אוי לא, סרט אלים" חלף לחלוטין. הדור שמשמיע כיום את קולו גדל עם סרטים אלימים, וכך – כפי שמוזיקת רוקנרול הפסיקה להיחשב לגורם פשיעה – גם סרטים אלימים עוברים כיום נורמליזציה בעיני הציבור.

דורון פישלר: באמת שקשה לדעת. יש כל כך הרבה כיוונים שונים שאפשר לקחת מכאן את באטמן. רק דבר אחד בטוח: הבמאי הבא שלוקח על עצמו את באטמן בצרות. כל מי שיעשה סרט באטמן מכאן והלאה יעמוד בצילה של טרילוגיית "האביר האפל", וקשה להאמין שהוא ייצא טוב מההשוואה הזאת. ייתכן שהפחד הזה ימנע מסרט באטמן חדש להגיע במשך הרבה זמן: אף אחד לא ירצה להיזכר בתור זה שדפק את איש העטלף. לקח שמונה שנים להתאושש מטראומת "באטמן ורובין", ויכול להיות שייקח פרק זמן דומה כדי להצליח לצאת מצילו של "האביר האפל".

אבנר שביט: זו אחת השאלות המעניינות כרגע בהוליווד, מפני שיש אופציות רבות, ואף אחת מהן לא קרובה להיות אידיאלית.
על פניו, לאור ההצטיינות של ג'וזף גורדון-לוויט, נראה הגיוני לתת לו את המושכות ולהקדיש את הפרק הבא למעלליו של רובין. סרטי-צד כאלה הם הרי דבר שגור בהוליווד, כפי שהוכיחו "וולברין", "החתול של שרק" ודומיהם. הבעיה היא, שהשחקן הצעיר עדיין לא הגיע למעמד כוכבות וספק מתי אם בכלל יעשה זאת, וזהו הימור מסוכן להפקיד פרויקט עתיר תקציב על כתפיו.

דברים דומים פחות או יותר אמורים לגבי אן האתוויי: מתבקש לתת לה לככב כאשת החתול בסרט משל עצמה, אבל גיבורות-על התגלו כרעל קופתי בשני העשורים האחרונים, ובדיוק בגלל זה, למרות הצלחת "הנוקמים", סקרלט ג'והנסון והאלמנה השחורה לא יקבלו בקרוב פרויקט עצמאי.

אם כך, במידה ונשארים עם באטמן במרכז, גם כן יש כמה אופציות, וכולן בעייתיות אף הן. מצד אחר, עכשיו שהטרילוגיה הסתיימה, אפשר להתניע את הכל מחדש ולחזור לנעוריו של איש העטלף – זה עבד עתה לספיידרמן, ואין סיבה שזה לא יעבוד גם במקרה זה. אבל פרויקט כזה יפנה מטבע הדברים לציבור צעיר יותר, ובכך ייאבד כל הקהל הבוגר שהסדרה השכילה לצבור.

אך במידה וממשיכים מהנקודה בה הפסקנו ב"עלייתו של האביר האפל", נתקלים במכשול גדול יותר: כל המשך טבעי כזה ייאלץ לעמוד ברף ההשוואה לטרילוגיה של נולאן, ורק נס אמנותי יאפשר לו לשרוד את האתגר.

כדי לעקוף את תקרת הזכוכית הזו, הסרט יוכל מלכתחילה לבדל את עצמו מנולאן בכך שייקח את באטמן לכיוון קליל והומוריסטי יותר, אבל אז התוצאה תהיה דומה מדי לתוצרי "הנוקמים" למיניהם, והסדרה תאבד את הייחוד שלה וגם די תייתר את קיומה.

כתוצאה מכל זה, הפלונטר של באטמן הוא מן הסבוכים והמאתגרים כרגע בהוליווד. לא ברור מה תהיה איכות הסרט שייצא בסופו של דבר מן הסבך, אבל לבטח יהיה מרתק לעקוב אחר הדרך שתוביל אליו.

דניס ויטצ'בסקי: לו כריסטופר נולאן היה מסתפק בשני סרטים, ומסיים את העבודה שלו אחרי "האביר האפל", אפשר היה להגיד שמדובר במקום שממנו קשה להמשיך. אך כיוון שהפרק הנועל את הטרילוגיה, טוב ככל שיהיה, אינו יצירת מופת קולנועית, לבמאי הבא שיידרש להחיות את דמותו של באטמן כבר לא יהיו חיים כל כך קשים.

מכן והלאה, אפשר להניח כי התנאי היחידי לסדרת באטמן, ניתן להניח, יהיה המשך הקו המציאותי: בלי הביזאר והגרוטסקיות של סרטי שנות ה-90, וכמובן גם בלי הקומיות של סרטי שנות ה-60. מדובר לא רק במורשת של נולאן, אלא גם במורשת של באטמן עצמו, שהרי גם בקומיקס הוא הפך בשנים האחרונות לפחות ופחות מצועצע ויותר ויותר רציני.

קחו, למשל, את "Court of Owls", קו העלילה שליווה את איש העטלף בקומיקס Batman בשנה האחרונה. העלילה, שהציגה אויב חדש לגמרי עבור ברוס וויין, עשתה זאת ברצינות תהומית, עם אויב לא מצועצע ומאיים שרחוק מאוד מ"דו פנים" ומהפינגווין - אויב שמאיים על הזהות של ויין לא פחות משהוא מאיים על גוטהם.

לא ברור האם סדרה של נולאן היא זו שהעבירה את הבאטמן של הקומיקס לעולם מציאותי יותר, או שמא הקומיקס הוא זה שהחל את המהלך אותו נולאן המשיך. כך או כך, הדמיון שנוצר בין העולם הקולנועי של באטמן לזה של הקומיקס יאפשר להעביר סיפורים כמו "Court of Owls" לקולנוע בלי שאלה יצרמו לקהל.

דורון פישלר: "עלייתו של האביר האפל" רחוק מלהיות סרט מושלם, אבל הוא סוגר היטב טרילוגיה של סרטים. יש מעט טרילוגיות שהתחילו טוב ונשארו טובות עד הסוף. זה הופך את השלישייה הזאת לתופעה נדירה. וזה מה שנזכור ממנו: את שתי הדקות האחרונות, הסגירה הזאת.

הדבר שהכי יציק לנו זה ההתעקשות של אולפנים במשך שנים לנסות לעשות את זה שוב. כל קומיקס וכל פרנצ'ייז ינסה להיות אפל, בוגר, קודר וריאליסטי, כי כולם רוצים להיות האביר האפל. זה לא יעבוד, וזה יעלה לנו על העצבים.

אבנר שביט: מה שיציק לנו יותר מכל הוא הגימור של התסריט. יש בו, למשל, דמויות שמתנהגות בניגוד למה שהאופי שלהן מכתיב – הכל, לדוגמה, מוליך לזה שבאטמן יקריב את עצמו בסופו של דבר, והישרדותו היתה חסרת היגיון עלילתי ופנימי. יש בו גם הרבה יותר מדי חורים בעלילה יחסית ליצירה שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות. סרט שרואה בעצמו כגלגול מודרני של דיקנס, ולוקח לעצמו ארבע שנים, אלפי אנשי צוות ו-250 מיליון דולר כדי להיות כזה, יכול ואף חייב לסגור פינות בסדר הגודל של "איך הוא הגיע לשם?" ו"למה הם לא עשו את זה קודם?".

לכל שאלות ה"למה בעצם?" הללו אין זמן לצוץ ולהתגבש במהלך הצפייה הסוחפת עצמה, אבל במרחק הזמן דבר לא מפריע להן לבצבץ ולהטריד, ובפרספקטיבה הן מציקות ומקשות על אימוצו המוחלט של "עלייתו של האביר האפל" כפולחן בחיקנו.

עם זאת, נזכור מ"עלייתו של האביר האפל" שני דברים טובים בלשון המעטה: קודם כל, עצם העובדה שגם בימינו מצליח סרט להפוך לאירוע תרבותי ענק, כזה שמוציא לבתי הקולנוע גם אנשים שבדרך כלל מסתפקים במסך הקטן, היא כבר משהו.

חוץ מזה, אנחנו נזכור או נכון יותר נזכיר לעצמנו, איזו חווית צפייה אדירה סיפק לנו הסרט. אמנם ניתוח שלו בדיעבד חושף בו בקיעים, אבל בזמן אמת, נולאן סחף אותנו כאן לחוויה אינטנסיבית ומחשמלת בצורה בלתי רגילה. מפונקים ותובעניים כל שנהיה, זה משהו שאסור לשכוח.

דניס ויטצ'בסקי: בסופו של דבר, "עלייתו של האביר האפל" לא אכזב. הוא לא שורד את מבחן ההשוואה הבלתי-נמנעת לקודמו – השוואה שבעולם מתוקנת לא הייתה נעשית, אך אנחנו רק אנושיים – אך הסרט רחוק מלהיות רע. דקות הסיום שלו, אלה שמורידות את המסך על העולם של נולאן, מצליחות לרגש גם אם מה שהתרחש לפניהן אכזב.

אבל בו בזמן, אי אפשר לומר גם שלא ציפינו ליותר. ואולי "ציפינו" זו מלה לא נכונה, "קיווינו ליותר" יהיה נכון יותר. גם כשמבינים שלסרט מעולם לא היה סיכוי להתעלות על רף הציפיות שקודמו הציב, זה לא מעלים לגמרי את ההרגשה המרה מעט שהוא השאיר בפה עם הופעת הכתוביות.

"עלייתו של האביר האפל": איפה ומתי רואים?

מה אתם חושבים על "עלייתו של האביר האפל"? דסקסו בפייסבוק שלנו