ט"ו באב: אהבה במקומות לא צפויים

אין אהבת אמת בעולם שבו ניתן להשתיל מחשבות. איך תדע אם מה שנאמר לך אמיתי, או שאולי מדובר בתרגיל נוראי של טייקון שצריך שתאמין בזה? ואכן, "התחלה" הוא לא סרט על אהבה, אלא על עולם שבו גם האמוציונלי הוא רציונלי להחריד, עד כדי פסיכוטיות מפחידה.

אבל דווקא בתוכו, ברגע מתוסרט להדהים, ליאונרדו דיקפריו ומריון קוטיאר נשכבים על פסי רכבת ודיקפריו אומר "אתה עולה על רכבת, כזו שתיקח אותך רחוק מאוד, אתה יודע לאן אתה מקווה שהיא תיקח אותך, אבל זה לא משנה, עכשיו תגידי לי למה!" וקוטיאר עונה לו "כי נהיה ביחד" ובינתיים הרכבת מהחלומות עולה על שניהם וכל אחד חושב מי האחד/אחת שמחכה למשפט הזה ולמה לעזאזל לא חשבת עליו בעצמך.

ארול הוא התלוש האולטימטיבי, הבודד שלא מצא את עצמו במסגרת הישראלית הקיבוצית הלוחצת, זה שראו לו את הלבנונית, שהיו לו התקפים של משהו. מי יודע מה, דבר מה לא טוב, לא בריא. אבל בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות, והפעם זה לא נגמר בשתי סטירות מעוררות.

ולמרות זאת, הקושי, הבדידות, מה שהיה תחילה בריחות קטנות שסימנו את תחילת מסלול ההרס העצמי, ומאוחר יותר מה שהסתיים בהתאבדות או תאונה איומה, הוא היה נאהב. רוחיק אהבה אותו, גם אביבה, צילה נון אפילו חטפה מכות בגלל אותה אהבה. יסוד סביר שגם עקיבא, באהבה אסורה, סוטה לזמנה, אהב את מי שלא חשב שיכול להיות נאהב. מי יודע, לו ידע שאפשר, אולי לא היה מוצא את מותו תחת עץ אשכוליות.

במקום הכי אפל בו הרשע מרוכז וסמיך והאכזריות הברוטלית היא דרך חיים, מצאו כריס קלר וטוביאס ביצ'ר אהבה. הלוקיישן: אמרלד סיטי, בית הכלא השמור אוז; הנאהבים הצעירים: רוצח פסיכופט ועורך דין אלכוהוליסט שהפך לאסיר לאחר שדרס נערה.

סיפור אהבתם של קלר וביצ'ר נשמע בלתי אפשרי עוד במבוא, אבל העלילות הסבוכות שנכתבו עבורם בהמשך, הפכו את מערכת היחסים המעוותת הזאת לתצוגת האהבה הכי עדינה אמיצה ומלאת רוך שנצפתה אי פעם על המסך. דווקא בגלל הפער הנורא. ביצ'ר חילץ מקלר, הרוצח הכריזמטי הקר, את הצהרות האהבה היפות ביותר, מילוליות ואחרות (גם אם אלה הביאו לסדרת מעשים איומים ומחרידים). קלר מצדו, גילה לביצ'ר את משמעות המילה גבר – על כל נגזרותיה. ובכלא, מדובר בחתיכת אינפורמציה מהותית.

סצינת הסקס החושנית ביותר בהוליווד של 2004 לא היתה בין גבר לאשה. גם לא בין גבר לגבר, או בין אשה לאשה. היא היתה בין שתי מריונטות, שכיכבו ב"טים אמריקה", סרטם המבריק של טריי פרקר ומאט סטון (יוצרי "סאות פארק").

השניים הצליחו לשבור את שיא התנוחות פר שנייה שנקבע במונטאז' המפורסם ב"תפוז מכני", ולהעניק משמעות חדשה לביטוי המוכר "אני אוהב אותך, בובה". אין כמעט ביטוי רוחני וגשמי אחד לתשוקה ולנאמנות שלא ניתן בסצינה הזו, ואין הוכחה טובה יותר לכך שלפחות בקולנוע, לעתים האהבה הכי גדולה מסתתרת במקום הכי פחות צפוי.

הרגע הכי מפחיד בעולם הוא זה שבו אנחנו חייבים לספר, כשכבר אי אפשר להחביא, כשכל האופציות נגמרות. אתה עומד ברגע הזה ומתוודה, ואין שום תחושת הקלה. כלום.

ב"אטלנטיק סיטי" ספרינגסטין מסביר לאהובתו "יש לי חובות ששום גבר הגון לא יכול לשלם", כי יוסי בנאי שתק מרוב אהבה ואילו ספרינגסטין שפך הכל. "תתאפרי ותעשי את השיער שלך יפה", הוא אומר ומבטיח מוצא אחרון של פשע והימורים. אתה חי ומת עם הבחירות שאתה מבצע בחיים, כל עוד יש לכך סיבה: כדי שהיא תוכל להתאפר ולהיראות יפה, כמו פעם.

פתיתי שלג צחורים מעטרים את זירת התרחשות "Let Me In", העיבוד האמריקאי לסרט הפולחן השוודי "Let the Right One In". בהתאם לכך, גם האהבה שבו טהורה, כמו הגוונים הלבנים ביותר של צבעי כנפי המלאכים.

בשני הסרטים, זו אהבה יוצאת דופן, שהיא מרתקת ויפה כשלעצמה וגם יש לה משמעות סמלית. בשניהם, היא מתנהלת בין אותן דמויות: ילד דחוי וילדה שהיא בעצם ערפדה. בשני המקרים, היא גם באה לידי ביטוי בצורה דומה. למשל, בסצינה שבה השניים מתחבקים, והיא שואלת אותו את מה שתמיד קשה מכל לשאול – "האם אתה מחבב אותי?". הוא, שעדיין אינו יודע על טבעה הלא-אנושי, עונה לה שכן, מאוד. היא מקשה – "האם היית מחבב אותי גם אם לא הייתי בת?", וגם על השאלה עתירת המטען האלגורי הזו הוא משיב בחיוב. כי אחרי הכל, מה זה משנה – בחורה או לא, ערפדה או לא, כל עוד היא צחורה כשלג, אהבה זאת אהבה.

מצאתם עוד דוגמא לאהבה לא צפויה? ספרו לנו בפייסבוק