אומרים כי העולם מושתת על שילוב בין סקס וכסף, ואין כמו הקולנוען סטיבן סודרברג כדי להוכיח זאת. דבר זה הופך אותו מסתם עוד במאי מחונן, לאחד מגאוני השיווק הגדולים בהוליווד, והוא היה כזה עוד מתחילת דרכו בשלהי שנות השמונים.
אז, הקולנוע העצמאי האמריקאי סבל מקיפאון ארוך, ולמעשה הוטל שדוד בשלהי התעשייה. לפיכך, ליוצר מתחיל בסדר הגודל של סודרברג לא היה סיכוי לקבל מימון או להביא קהל לעבודת הביכורים שלו, בעיקר לאור העובדה שהיה מדובר בדרמה אישית ומלנכולית למדי. אך ביודעו על מה מושתת העולם וכי האריזה חשובה לא פחות מהתוכן, הוא מצא לכך פתרון, וקרא לסרט "סקס, שקרים ווידיאוטייפ".
זה היה השם הסליזי האולטימטיבי, והוא איפשר לסודרברג לגייס תקציב ולאחר מכן למשוך תשומת לב. הספונסרים והצופים הגיעו בעקבות כל ההבטחות מלאות הזימה שטמונות בשם, ונאלצו תחת זאת לצפות בסרט טוב. במשך שנים, איש בקולנוע האמריקאי העצמאי לא ידע איך למכור את הסחורה שלו, וסוף כל זאת בא מישהו שהשכיל לעשות זאת, ובכך ניפץ תקרת זכוכית למענו ולמען התעשייה כולה.
סודרברג הוכיח אז שהוא יודע כיצד לגרום לקהל לשמוע דיבורים על אהבה פשוט לשקר להם שהם עומדים לצפות בסקס. בשני העשורים וחצי שחלפו מאז הוכיח המאסטר בכמה הזדמנויות נוספות את יכולתו זו, והשנה עשה זאת פעם נוספת, בסרטו האחרון "מג'יק מייק".
מדובר באחת ההצלחות הקופתיות המרשימות של העונה סרט שתקציבו פחות מעשרה מיליון דולרים, והרוויח הרבה יותר מאשר מאה מיליון מרשרשים; הפקה אינדית לחלוטין, שמבחינה קופתית מתנהלת כאילו היתה עיבוד עתיר אפקטים וכוכבים לחוברת קומיקס.
כרגיל אצל סודרברג, זה קרה כיוון שהוא יודע מלכתחילה כיצד להציג את מרכולתו. וכך, על פניו, "מג'יק מייק" הוא קומדיה שופעת הורמונים ועינטוזים על עולם החשפנים. בארצות הברית ניצלו את התבוססותו על גופותיהם החשופים של כוכבים מצודדים כדי לשווק את הצפייה בו כאופציה ל"ערב בנות", ובעקבות כך עשו גם בישראל.
אך למעשה, בדיוק כמו ב"סקס, שקרים ווידיאוטייפ", גם כאן, ככל שמקלפים את הצלופן מגלים כי מאחורי העטיפה הנוצצת מסתתר משהו קצת אחר. בהתאם לזאת, "מג'יק מייק" הוא בעצם דרמה מינורית ועגמומית למדי, ובין אותם שני דברים שהעולם מתבסס עליהם, היא דנה בפחות אטרקטיבי מביניהם כלומר, זה לא סרט על סקס, זה סרט על כסף.
כסף הוא הנכס החשוב ביותר בארצות הברית, כסף הוא הדבר שבלעדיו אי אפשר להתקדם בה לשום מקום, וכסף הוא בדיוק מה שחסר לגיבור שבשמו נקרא הסרט, מייק (צ'אנינג טאטום). כדי לצבור אותו ולהגשים את חלומותיו המקצועיים, הוא מגייס את נתוניו הפיזיים המרשימים ועובד מזה שנים כחשפן.
במדינה שבה הכל מתנהל לפי דירוג האשראי והבנקים עושים את המוות למבקשי הלוואות, רק בעסק המחתרתי הזה ניתנת למייק גישה למזומנים. וכך, ערב אחר ערב הוא מוצא עצמו מופיע בפני נשים נלהבות, לעתים קרובות בנות עשירים מפונקות, שמתייחסות אליו במידה לא מבוטלת של זלזול כאובייקט מיני ותו לא. הן תמיד יזילו עליו ריר, ותמיד יילכו להתחתן עם מישהו אחר. בכל זאת, חשפן הוא אופציה אולטימטיבית ל"ערב בנות", אבל זה לא מישהו שתביאי לאמא. כל זה משפיל אותו כמובן, ובכל זאת הוא חוזר לרקוד בפניהן, פעם אחר פעם.
איזה עוד ברירה יש לו? כיוון שהבנק הממוסד והלגיטימי נועל את שעריו בפני אמריקאים מרקע כלכלי נמוך שכמותו, נותר לו רק להטיל את יהבו על בנק המזומנים האלטרנטיבי. דברים אלה בדיוק אמורים גם לגבי אדם (אלכס פטיפר), הצעיר שמייק לוקח תחת חסותו, ומלמד אותו כיצד לעשות את צעדיו הראשונים בעולם החשפנות, עד שכרגיל בסרטי חניכה, הגולם קם על יוצרו. בצפייה בתהליך המעגלי הזה, אנו נחשפים למעגליות הנצחית של עולם החשפנות: גם אם בסופו של דבר יימאס לאחד הכוכבים שלו או שהוא סתם כבר יהיה זקן מדי, תמיד יימצא אפרוח לוהט שיחליף אותו.
אם כך, "מג'יק מייק" מראה כי השימוש בגוף כדי לגמור את החודש הוא עניין מעמדי ולא מגדרי. אנחנו רגילים עד עייפה לראות סרטים ויצירות בכלל העוסקים בנשים שמזנות או מחפצנות את עצמן, והנה מגיעה דרמה המוכיחה כי גם גברים לעתים עושים כך.
הודות לאמירה שלו ולדרך שבה הוא מגיע אליה, "מג'יק מייק" מתגלה כסרט ייחודי מכל הכיוונים: גם מלכתחילה מעצם העיסוק שלו בחשפנים, בתרבות שבה עד כה התמקדו בעיקר בקולגות מן המין הנשי; גם בהפיכתו המהפכנית את הגברים ולא את בנות המין השני לאובייקטים; ומעבר לכל הממדים הנקודתיים, בעיסוקו הנדיר במעמדות ובמנגנון הכלכלי של החברה האמריקאית, על מרכז הכובד ועל השוליים שלו.
נוסף לייחוד המרענן והמאלף הזה, יש לסרט עוד כמה יתרונות: עבודת הבימוי של סודרברג, כמיטב המסורת, משכילה להיות גם חלקלקה וממזרית וגם יפה במובן הטהור ביותר של המילה. בעיקר, כהרגלו, הוא מצטיין במפגן העריכה, ויש ב"מג'יק מייק" כמה מעברים שכמו מצליפים בך בחדות ובמיומנות שלהם.
נוסף לכך, תצוגות המשחק מרשימות ברובן, אם כי מתיו מקונוהיי מעט גרוטסקי מדי כרב-חשפן שמנהל את השואו. מי שכן מצטיינים הם טאטום כמובן, הבונה בצורה מעוררת את הזדהות את דמותו של מייק, והתגלית קודי הורן, המגלמת את ברוק, הצעירה שאולי תתגלה כזו שתגאל סוף כל סוף את נשמתו, ותראה לו כיצד בכל זאת אפשר לחמוק מן המעגל בו הוא שרוי.
כיאה לחספוס של "מג'יק מייק", יש ביופי של הורן משהו ארצי ועקום, וזה רק מגדיל את הסקרנות כלפיה. כיאה ליצירה שמבוססת על טיזיניג, גם הרומן בין דמותה לזו של מייק מתפתח לאט ומתחת לפני השטח, ואת עיקרו אנחנו בכלל לא רואים.
כל אלה מקנים למערכת היחסים הזו כוח אמיתי ומיוחד, שהולך וצובר עוצמה הודות לכימיה בין הורן לטאטום. את חילופי המבטים ביניהם לא נשכח במהרה, ואף מתעורר בנו רצון להמשיך איתם. בעקבות הצלחת "מג'יק מייק" פורסם כי ככל הנראה הוא יזכה בהמשכון דבר שנראה מיותר על פניו, אבל קשה לסרב לו לאור האופציה לבלות עוד במחיצתם של השניים.
אך למרות הסגולות הללו, "מג'יק מייק" בכל זאת רחוק מלהיות ההצגה הטובה בעיר. נוסף לבעיה המובנית שמי שאינו מתעניין במופעי חשפנות גבריים ישתעמם בחלקו, הוא סובל מכמה חולשות נוספות.
קודם כל, אחורי הקלעים של עולם החשפנות מגלים בפנינו לעתים עולם לא נעים ודמויות לא סימפטיות, וכתוצאה מכך גם חווית הצפייה ב"מג'יק מייק" אינה תמיד נעימה וסימפטית. נוסף לזאת, לאור מהותו החתרנית, הסרט במכוון נשען על מבנה עלילתי קלאסי, ופשוט הופך אותו מגדרית. כתוצאה מכך, התסריט שלו מתבסס על מרבית התפניות הצפויות של סרטי חניכה, סרטי ריקודים, סרטי עלייה ונפילה בעיר הגדולה וכיוצא בזה.
מהלך זה אולי תורם לחדות של האמירה החברתית והניסוי הקולנועי, אך הבעיה היא שכתוצאה ממנו, "מג'יק מייק" כשלעצמו מתפתח בצורה בנאלית וצפויה למדי. הוציאו ממנו את ההיפוך המגדרי ואת הטאץ' של סודרברג, ומדובר בעצם בסרט שכמותו ראינו לא פעם. לכן אפשר לחזות מראש חלק לא מבוטל מן המתרחש בו, כך שהצפייה אינה מסעירה.
בסך הכל, אפשר אף לומר כי הצפייה ב"מגי'ק מייק" היא חוויה מינורית למדי, פשוט מפני שהסרט כולו כזה. גיבוריו מגרים את הקהל אבל אף פעם לא חושפים בפניו את איבר המין עצמו, ובהתאם לכך אין בו הרבה בשר. סודרברג יכול היה בקלות להפוך אותו לסאגה עתירת פיתולים, דם ומין, אבל בוחר שלא לעשות כך, וכפי שקורה אצלו לעתים קרובות, התוצאה היא מעין ג'אם-סשן קולנועי, משיכת מכחול עדינה וקריצה שובבה, אך לא יותר מזה.
זה לא דבר רע, כיוון ש"מג'יק מייק" עצמו יודע בדיוק מה הוא חפץ להיות ולרגע לא מתיימר ליותר כך, ואם מתייחסים אליו בהתאם, מקבלים גם חוויה מספקת: הנאה קטנה מסרט קטן.
אך מובן כי אם מלכתחילה היה "מג'ייק מייק" מוכר את עצמו כך, גם הקהל שלו היה קטן, וכאן בדיוק טמונה הגאונות של סודרברג: בשעה שכל כך הרבה קולנוענים לא יודעים למכור סרטים גדולים בהרבה, הוא מצליח לעשות זאת עם משהו בסדר גדול נמוך. בדיוק כמו גיבוריו החשפנים, הוא נותן מעט ומקבל המון; מכניס כסף במקום הכי חשוב, ובכל זאת לא מוריד את התחתונים.
אז "מג'יק מייק" מגיע גם אלינו, וכפי שכבר למדנו מקופות אמריקה, קשה לעמוד בפיתוי העסקה שהוא מציע. כבו את האורות, וניתן להתחיל במופע. רק זכרו מותר כאן להסתכל כמה שרוצים, אבל אי אפשר באמת לגעת.
"מג'יק מייק": איפה ומתי רואים?