כולם מדברים על הפעם הראשונה, אבל לפעמים דווקא הפעם האחרונה היא זו שיש לה יותר משמעות - הרבדים רבים יותר, הציפיות מתממשות כמעט במלואן וההפתעות, מטבען, מפתיעות - אבל לא מצמיתות. הפעם האחרונה שאל-סי-די סאונדסיסטם הופיעו הייתה באפריל 2011 במדיסון סקוור גארדן. היו שם מעריצים מספיק שרופים כדי לתפוס טיסה וניו יורקים ברי מזל מעצם היותם ניו יורקים. קרוב ל-20 אלף איש בסך הכל.
ב"Losing My Edge", אחד הלהיטים המונומנטליים של אל-סי-די סאונדסיסטם (שקיבל מנדב רביד וקוואמי אדפטציה מקומית יפה בשם "מאבד את הקצה"), ג'יימס מרפי, מנהיג ההרכב - שאולי לא הוגן שהוא גונב את הספוטלייט, אבל ככה זה - ואחד האנשים החשובים במוזיקה האלטרנטיבית של שנות האלפיים, שר "הייתי שם כש..." ואז מעיף מהפה שלו אינספור אבני דרך מוזיקליות, חלקן היפסטריות הארדקור, חלקן רלוונטיות לכל חובב מוזיקה. רוב האנשים שמרפי והלהקה שלו ריגשו בעשר השנים שפעלו, לא היו שם. הם לא היו שם כשהלהקה המכוננת הזו חגגה את הפירוק שלה, ועל הדרך פירקה גם את הבמה וריסקה לא מעט לבבות.
(היי, תראו - התחלנו להשתמש בגיפים)הפיצוי הגיע שנה וקצת אחרי עם "Shut Up And Play The Hits", סרט דוקומנטרי שמלווה את מרפי במשך 48 שעות - יממה אחת לפני ואל תוך ההופעה האחרונה, ויממה אחת אחריה, ונותן הצצה לנבכי נפשו ותודעתו של רוקסטאר בן 42, שנראה כמו פקיד אקראי ולא כמו מישהו שיודע להרים את האווירה.
מכיוון שאל-סי-די סאונדסיסטם הוציאו שלושה אלבומים בלבד, שעה ו-45 דקות מספיקות כדי לסגור את כל הפינות שצריך עם מרפי, כשבין השיחות שלו עם העיתונאי ומבקר התרבות צ'אק קלוסטרמן (ניו יורק טיימס), משובצים לא מעט קטעי פוטאג' של להיטים מההופעה עצמה (למרות שכל שיר שלהם הוא להיט) שצולמו על ידי מעריצים נבחרים מהקהל, ביניהם ספייק ג'ונז; והיום שאחרי, כשמרפי יוצא מהמיטה, מכין קפה, מוציא את הכלב לטיול בפיג'מה, מבקר בלייבל שלו (DFA), שותה עוד קפה, ומנסה להבין מה הלאה, מספר שהתעייף ושבכל סיבוב הופעות הוא מגלה על ראשו שיערות לבנות חדשות.
וויל לאבלייס ודילן סאות'רן, יוצרי הסרט, הם צרכני פופ אובססיביים כמו מרפי עצמו וכמו כל מי שיש לו עניין בצפייה בסרטים מהסוג הזה, לכן החלק שלהם ביצירה משמעותי לא פחות מזה של ההרכבים שהם מתעדים. ניתן היה להיווכח בכך ב"No Distance Left To Run" שתיעד את האיחוד של בלר בהייד פארק ב-2009, והם עושים זאת היטב גם כאן, כשהם מצליחים ללכוד רגעים אנושיים יפים, בהופעה ואחריה. אחד מהרגעים האלה שייך לנער הבוכה בקהל, ג'קסון פארקר, בן 16, שסיפר בראיונות מאוחרים יותר שאביו לקח אותו להופעה לרגל יום הולדתו. הוא בכה במהלך השירים, ונשאר לעמוד ולבכות באותו המקום גם כשרוב הקהל התפזר וכל הבלונים שנפלו מהתקרה כבר שכבו על הרצפה. מאוחר יותר גם מרפי בוכה, פעם אחת כשהוא יורד מהבמה אחרי הביצוע המדמם של "New York, I Love You But You're Bringing Me Down", וגם ביום שאחרי, כשהוא מגיע למחסן ורואה סביבו את הררי הציוד המאופסן של הלהקה.
אמנם לא מדובר ברוקומנטרי המבריק והעמוק ביותר שנוצר, אבל הוא ללא ספק אחד המרגשים שבהם. קלוסטרמן אומר למרפי שאנשים זוכים לשבחים אחרי שורה של הצלחות, אבל מוגדרים על ידי כשלון אחד. "מה הכשלון שלך?", הוא שואל. מרפי מהרהר ואומר שהוא לא יודע איך לענות על זה, ומסתפק בלהסביר שאולי בעתיד יתברר שפירוק הלהקה יהיה הכשלון המדהד שלו. דווקא העובדה שהתחיל מאוחר מדי וגמר מוקדם מדי, היא ההצלחה הגדולה ביותר של מרפי, שהיה מספיק שקול ומודע לעצמו כדי לחתוך לפני שיפשל. בסופו של דבר, "Shut Up And Play The Hits" מציג באופן מהנה ומדויק מוות של להקה שאהבה את החיים, אבל לא מעבר לכך. את הפטפוטים היה אפשר להשאיר לדיסק הבונוס, ולהתמקד בשיווק של תיעוד ההופעה - כי ג'יימס מרפי הוא אולי משיח, אבל הסרט הזה מתקשה להביא בשורה. אולי היינו צריכים להיות שם כדי לקבל אחת.
"Shut Up And Play The Hits" הוקרן באופן מצומצם בארצות הברית ובריטניה. עותקי די-וי-די ובלו-ריי ניתן לרכוש באמאזון או להשכיר בסניפי האוזן השלישית ברחבי הארץ
מה חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק