דיסק און קינג: מדריך צפייה ביתית להפסקות בין מהדורות חדשות

מי האמין שזה יקרה כל כך מהר? פחות מחודשיים עברו מאז יום כיפור, והנה שוב אנחנו נדרשים להכין מדריך צפייה ביתית, והפעם לטובת היושבים במקלטים, אלה שנשארו בבית או סתם מי שלא מוצאים לנכון ללכת לקולנוע בתקופה הזו, אבל לא מסוגלים להסתפק בצפייה בחדשות כל היום.

בפרק הזמן הקצר הזה שלל סרטים טריים וראויים נעשו זמינים בפורמט הביתי, כך שלא היה קשה להרכיב רשימת המלצות. בין אלה לא תמצאו בחירות מובנות מאליהן בסדר הגודל של "עלייתו של האביר האפל" ו"טד", למשל, שכן באמת כל מילה נוספת עליהם מיותרת. תחת זאת, הרפרטואר מורכב בעיקרון מיצירות שנגנזו בישראל ולראשונה יש הזדמנות לראותן, ומאחת שבילתה זמן קצר מדי על המסכים, ועכשיו הגיעה העת לתת לה צ'אנס.

המפיצים בישראל נוהגים להדיר מכאן את סרטיו של וויל פארל – שוברי קופות ככל שיהיו. בהתאם לכך, לא הפיצו כאן מסחרית את הסאטירה המצליחה הזו, בה הוא וזאק גלפיאנקיס מגלמים שני מתמודדים לקונגרס שכל האמצעים כשרים מבחינתם בקרב על הכיסא. ברובד אחד של "הקמפיין", זוהי הקצנה קולנועית שנונה וחריפה באופן כמעט חסר תקדים של הביקורת על קשרי ההון-שלטון. אך ברובד אחר, זוהי גם סתם קומדיה נטו, שמשעשעת בדרכה הוולגרית. כך או כך, אם לא ספגתם בשבועות האחרונים מנת יתר של פוליטיקה אמריקאית, הצפייה מומלצת.

ומחברי קונגרס בדיוניים לנשיאים אמיתיים, לפחות בערך: רגע לפני שמגיע לאקרנים "לינקולן" כבד הראש, עתיר המונולוגים והצמוד למציאות של סטיבן שפילברג, אפשר להתענג על גרסה ספקולטיבית לחייו של הנשיא האהוב, שנכשלה בקופות ארצות הברית ולכן נגנזה כאן. לפי הוורסיה העל-טבעית הזו, הרפובליקאי האגדי בילה את לילותיו בקטילת מוצצי דם. התוצאה האלגורית מופרכת הרבה פחות ממה שאפשר היה לחשוב, והדרך הסימפטית שבה היא בונה היסטוריה אלטרנטיבית, פנטסטית וקומית אף מזכירה פרק משובח של "דוקטור הו".

הנה עוד משהו שעל פניו אפשר היה להמר בתחילה כי יופץ בישראל: אחרי הכל, מדובר בתוצר השני פרי עטם של ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון האמריקאים, שעבודת ביכוריהם, "מיס סאנשיין הקטנה", היתה כאן להיט גדול. אך הפעם הם סבלו מתסמונת הסרט השני, ובעקבות המפלה הכלכלית במולדתם, "רובי ספרקס" הוצג כאן רק במסגרת פסטיבלי הקולנוע הסתוויים. עכשיו ניתן לראותו בסלון ולגלות כי בכל מקרה הכוכבים האמיתיים שלו אינם הבמאים, כי אם התסריטאית-כוכבת זואי קאזן ובן זוגה בחיים פול דאנו, המככב בצדה כסופר במשבר יצירה המגלה כי המוזה הבדיונית שלו קורמת עור וגידים ממשיים מול עיניו.

כבר בשלב מוקדם מתברר כי קאזן לא יודעת כל כך מה לעשות עם הרעיון המבריק הזה, וגם הבחירה שלה ללהק לתפקידים הראשיים את עצמה ואת אהובה האמיתי מתגלה כמשגה איום. ובכל זאת, יש ב"רובי ספרקס" לא מעט אבחנות יפות על היחסים שבין הסופר ויצירתו ובין גברים ונשים בכלל, ובהתאם לכך כמה וכמה ניצוצות של רגש ותבונה שמשכילים להדביק את הצופה למסך ולספק לו חוויה מעניינת, גם אם רק חצי-אפויה.

הבמאי וויליאם פרידקין מתהדר באחת הקריירות המשונות בתולדות הוליווד העכשווית: בתחילת שנות השבעים, הודות ל"הקשר הצרפתי", היה לצעיר הזוכים אי פעם באוסקר לבימוי, ומיד לאחר מכן עמד מאחורי "מגרש השדים", מסרטי האימה המצליחים בהיסטוריה. כל זה אמור היה לרכוש לו מקום קבוע בלבה של העשייה, אבל איכשהו בארבעת העשורים האחרונים הוא דווקא מצא את עצמו פועל בשוליים שלה, מביים יצירות שרוב הקולגות שלו לא היו מעזים לגעת בהן. כזה הוא גם "קילר ג'ו", מותחן המתרחש בתחתית החבית של החברה האמריקאית, ומציג סיפור על אב ובן המתכוונים להיפרע מבת משפחה בשביל כספי הביטוח שלה בצורה שאין בה טיפה של חמלה כלפי הצופה או קמצוץ של אמונה במוסריות האדם. התוצאה היא מין שילוב פרוע ומבדר של "קטיפה כחולה" ו"פארגו", שמספק למתיו מקונוהיי הזדמנות נוספת להפגין תצוגת משחק מחשמלת.

והנה סרט שדווקא כן הוקרן בישראל, ואפילו לא מזמן, אבל התאדה תוך כמה שבועות מרוב האולמות, ואם להכות על חטא, גם לא זכה לסיקור נאות במדור זה. חבל שכן, כי מגיעה לו תשומת לב: התסריטאי-במאי דיוויד אייר, מן היוצרים הבולטים בז'אנר המשטרה העכשווי (בין היתר, כתב את "יום אימונים מסוכן"), מציג כאן גרסה מעודכנת של הסוגה בעזרת שימוש בטכניקות ה-Found Footage: אותו טרנד קולנועי, המדמה בפנינו כי מה שאנו רואים על המסך הוא התרחשויות שצולמו במצלמת חובבים, בזמן אמת ובידי אנשים אמיתיים. הוא עושה זאת דרך סיפורם של שני שוטרים (ג'ייק ג'ילנהול ומייקל פנה) המפטרלים באחת השכונות המסוכנות של לוס אנג'לס, ומה שמתקבל זו חוויה אינטנסיבית, מותחת, מרתקת ואפילו משעשעת, שמרגישה אותנטית כשם שהיא וירטואוזית.

והנה סרט שבעיקרון עוד מתוכננת לו הפצה מסחרית בישראל, אבל מי יודע מתי זה יקרה? יתרה מכך, למי יש כוח לחכות? מה עוד, שמדובר בתפוח אדמה לוהט: העיבוד המיוחל של וולטר סאלס לספר הפולחן של ג'ק קרואק, שכבר עשרות שנים מנסים ולא מצליחים להביא אל הבד, והנה זה סוף כל סוף קורה, ועוד עם צוות שחקנים אטרקטיבי בסדר הגודל של קריסטן סטיוארט, קירסטן דאנסט, סם ריילי (הלוא הוא איאן קרטיס מ"קונטרול") ועוד ועוד. כל אלה מגישים תרגום קולנועי קורקטי למדי למקור, שבסך הכל מתמודד עם האתגר בצורה מכובדת, ומציע שחזור היסטורי מעניין לחובבי התקופה וסצינות מין משלהבות לעתירי הזימה.

ולקראת סיכום, נעבור למה שידוע כ"מדף הסרטים הזרים". נתחיל במעדן אנימציה שבמולדתו הוקרן זה מכבר, אך רק עתה זכה למהדורת די.וי.די בינלאומית. הוא מגיע מבית היוצר של אולפני ג'יבלי האגדיים, ונעשה בידי גורו מיאזאקי, הבן של הייאו, שזהו סרטו העלילתי השני באורך מלא. במקרה זה, זירת ההתרחשות היא יוקוהמה של שנות השישים, והסיפור לכאורה עוסק במעלליהם הנקודתיים של נערים המנסים להציל את שכיית החמדה האהובה עליהם בעירם, אך למעשה דן במכאובי ההתבגרות של דור שלם שגדל בין מלחמת קוריאה לאולימפיאדת טוקיו. מן הסתם, התחושה היא שניואנסים רבים הולכים לאיבוד בתרגום, ובכל זאת גם הצופה בתל אביב, או בכל נקודה אחרת בגלובוס, יתקשה להשאיר את עיניו בחוריהן ואז להותיר אותן יבשות מול האנימציה המרהיבה והסיפור העדין, הסנטימנטלי והאנושי.

ולסיום – כל הסרטים הקודמים ברשימה זו היו טובים, פחות או יותר. לעומת זאת, "כשלחזירים יש כנפיים" הוא איום ונורא, מעל כל ספק ובמובן המלא של המילה. אך לכל הפחות, הוא מאותן יצירות שהן כה מחרידות, עד שזה נעשה מצחיק ולכן מהנה. מה עוד, שהקומדיה הצרפתית הזו תשעשע בעיקר את הצופים בארץ, שכן היא מנסה להתמודד בדרך מזויפת, מלאכותית, מופרכת ועלובה להחריד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

למרבה הצער, מי שנושא על כתפיו את הביזיון הוא ששון גבאי, שחקן אדיר ואצילי בדרך כלל, המגלם כאן דייג עזתי. במהלך השתלשלות העניינים הוא נדרש לשלל מעמדים מפוקפקים, ובין השאר נאלץ לפטם חזיר בוויאגרה, ואז לענג אותו אוראלית כדי שיוכל למכור את זרעו למתנחלת רוסייה העומדת לאבד את ביתה במסגרת תוכנית ההתנתקות.

זה עוד מהלך עלילתי מאוזן יחסית בסרט האווילי, שההיגיון הטמון בו קטן רק מכמות הכישרון שבו נעשה. העובדה שהאקדמיה הצרפתית לקולנוע, כמו גם גופים אחרים, כיבדה אותו בפרס, מלמדת על השיקולים הקלוקלים של פטרוני התרבות האירופאיים. הצופים האקטיביסטים שממילא עסוקים כרגע בשיגור מכתבי מחאה ל-BBC ודומיהם, מוזמנים לנצל את המומנטום כדי להגיש קובלנה גם על הפרגון שקיבלה החרפה הקולנועית הזו.


מה ההצעות שלכם לצפייה ביתית? שתפו אותנו בפייסבוק