בדיוק כמו ראשי המפלגות בישראל, שאוספים כוכבים מכל הבא ליד כדי להציג רשימות נוצצות לכאורה ככל הניתן, גם סרטי ז'אנר הוליוודיים נוטים לאחרונה לרכז בהם את כל הגיבורים האפשריים של הסוגה. ככה זה בתנאי השוק הנוכחיים, שמאלצים את התעשייה לירות בבת אחת בכל התותחים הכבדים כדי לשכנע אנשים לזנוח את המחשב ולצאת מן הבית. בהתאם לכך, קיבלנו את "הנוקמים", שהציג יחדיו את מיטב הסופר-הירוז, ואת שני הפרקים בסדרת "הבלתי נשכחים", שבה רוכזו בכירי השרירנים של ימינו.
הפרויקטים המצליחים הללו הצדיקו את ההשקעה שבהם, ובהמשך לכך נוצרה להם עתה תשובה באנימציה סרט עתיר תקציב מבית היוצר של אולפני דרימוורקס בשם "שומרי האגדות", שליקט יחדיו את מיטב דמויות הפולקלור החביבות על הילדים בעולם (הנוצרי, בעיקר). בראש אלה, כמובן, עומד סנטה קלאוס, ובצדו ניצבים פיית השיניים, ג'ק פרוסט, ארנב הפסחא ואחרים. צריך גם היה למצוא סיבה לכנס אותם יחד, והתסריט הפונקציונלי מצא לכך נימוק שחוק וצפוי למדי מתברר שרוח מרושעת שואפת לגזול מן העוללים ברחבי תבל את האמונה והתמימות שלהם, ורק בכוחות משותפים תוכל חבורת הגיבורים לעצור בעדה.
הסרט לא חוסך באמצעים כדי לתאר כיצד הם עושים זאת הושקע בו ממון רב וגם הון אנושי. צוות המדבבים, למשל, מורכב משמות שהיו יכולים באותה מידה לככב גם בסרט מועמד לאוסקר עם שחקנים בשר ודם אלק בולדווין, יו ג'קמן, ג'וד לאו ואחרים. גם מבט בהמשך רשימת הקרדיטים מגלה בעלי מלאכה מן השורה הראשונה: על המוזיקה המקורית, לדוגמה, אמון אלכסנדר דספלה, מטובי המלחינים של עולם הקולנוע העכשווי.
אך כל האיכות הזו נשארת על הנייר בלבד, ולא מורגשת בתוצאה עצמה. למרות היותו תלת-ממדי, "שומרי האגדות" אינו מתעלה באף ממד. האנימציה גסה, חסרת ייחוד וגם חסרת כל ניואנסים. התסריט נראה כפלט של מכונה ליצירת סרטי אנימציה לחגים, ואין בו שום ברק, עומק או עניין. אך יותר מכל, פנטזיית ההרפתקאות הזו סובלת בעיקר מעיצוב הדמויות הקלוקל שלה.
בין השאר, בולט הניסיון של הסרט לצבוע את הדמויות הללו בגוונים קוסמופוליטיים ככל האפשר, כדי שיוכל למקסם את הרווחים שלו מעבר לים בהתאם לתלות ההולכת וגוברת של הוליווד בהכנסות המגיעות לשם. מתוך הכורח הזה, למשל, בולדווין מדביק לסנטה מבטא רוסי מלאכותי שמפיו נשמע מופרך ואף תמוה, וג'קמן כופה על הארנב האומלל דיאלקט אוסטרלי מודגש יתר על המידה. בלי קשר לכך, כריס פיין ממש מזיע בניסיונו המוגזם לדמות את פרוסט לנער אמריקאי ממוצע ומבולבל, ואילו שאר חבריהם סתם נותרים אנמיים לחלוטין לאורך כל הדרך. בסיכומו של דבר, לא מתעוררת בצופה סימפטיה כלפי אף אחד מהגיבורים האגדיים, וגם לא חשק לבלות איתם זמן.
ב"הנוקמים" הצליח התסריטאי-במאי ג'וס ווידון איכשהו להדביק יחדיו את כל הגיבורים, ולכן היה זה לשובר הקופות הגדול של השנה. ב"שומרי האגדות", לעומת זאת, התסריטאי דיוויד לינדזי-אבייר והבמאי פיטר רמזי לא השליכו לעשות כן, ולכן אין פלא שהתוצאה הסבה הפסדים כלכליים לאולפני דרימרווקס. זה אינו מוצר קולנועי מזיק, אבל יחסית ל"ראלף ההורס" ול"פארנורמן" הוא לא יותר מאופציה נחותה לבילוי משפחתי בחנוכה. מתחילתו ועד סופו מנסים יוצריו לשכנע את הצופים כי סנטה קלאוס וחבריו אכן קיימים ואסור להפסיק להאמין בהם, אבל אפילו אם מכירים בכך, חייבים להודות שמגיע להם סרט טוב יותר.
מחכים ל"שומרי האגדות"? ספרו לנו בפייסבוק