מבין שלל הסרטים הפיקטיביים שהמציאו תסריטאי "סיינפלד", זכור לטובה גם "Pain and Yearning". הוא מופיע בפרק שבו איליין מפתחת נאמנות למוכר בספריית וידאו, הנוטה להמליץ לה על דרמות איכות. אחת מהן מתהדרת בשם המחייב הזה, ומציגה לאורך 192 דקות את סיפורה של קשישה גוססת החווה כאב וכיסופים. "וואו, זה הרבה כיסופים", מכריז קרמר בתגובה, ובעצתו שוכרת חברתו משהו קליל יותר - "סוף שבוע אצל ברני 2".
כמיטב המסורת של "סיינפלד", הכותר המומצא היה פארודיה קולעת להפליא על משהו שקיים במציאות - סוג מסוים של קולנוע יומרני וארכני, המפריח לאוויר בועות יגון באופן כה בנאלי, עד שהוא בעצמו כבר נראה כמו פארודיה על יצירות מסוגו. כל מי שביקר בפסטיבלים, בסינמטקים או במדף ההמלצות של ספריית הווידאו (או הבלו-ריי) מכיר היטב את זן הסרטים הללו. על פניו, גם "אהבה" הטרי של מיכאל הנקה משתייך אליו, והתיאור שלו ממש נשמע לקוח מתסריט של הסיטקום הקלאסי - דרמה דוברת צרפתית של במאי אוסטרי, המתרחשת בדלתיים סגורות ומתארת במשך שעתיים כיצד מתמודד מורה מזדקן למוזיקה עם מחלתה הכרונית של אשתו האהובה, שחלקה עמו מיטה ומקצוע לאורך עשרות שנים. ממש מסוג המעדנים שהצופה הממוצע מביט בכרזה שלהם, מתעלם מהעובדה שזכו בדקל הזהב בפסטיבל קאן ובעוד עשרות פרסים וגם מועמדים לחמישה אוסקרים, ומדלג עליהם כדי לצפות ב"סוף שבוע אצל ברני 3".
אך האמת היא, שאם מסתכלים במה שיש בקנקן, מגלים כי זהו רושם מוטעה. למעשה, "אהבה" חף מכל אותם סממנים שהופכים את קולנוע האיכות מושא ללעג. אין בו יומרנות, אלא פשטות. אין בו ארכנות, כי אם דיוק. במקום בנאליות, יש בו יצירתיות נטולת מניירות. חשוב מכל, למרות הנושא שלו, וגם אם אינו קל לצפייה, הנקה לא מתענג בו על סבלן של הדמויות, ואינו מבקש לאמלל את הקהל. זו לא דרמה על כאב וכיסופים, ואף שגיבורתו גוססת, זה גם לא סרט על מוות.
תחת זאת, היוצר האוסטרי מגיש כאן סרט על החיים, וכמתבקש משמו, על האהבה. לא מעניין אותו לבדוק כמה רע לנו לפני שהכל נגמר ומה אנחנו מפסידים בלכתנו. הוא מבקש לחשוף כיצד גיבורו מתמודד עם מצבה של יקירת לבו, איך הוא מקיים את השבועה להישאר בצדה באש ובמים, ובאיזה אופן מנצלים שניהם את הזמן שנותר להם כדי לגלות מחדש מה בנו בצוותא, מדוע בחרו להישאר יחדיו כל השנים האלה ומה יש להם שאף אחד, ושום דבר, כבר לא יוכל לקחת מהם.
מן הסתם, בתהליך שהם עוברים יש גם תחנות לא נעימות, אך בסך הכל הם מגלים לאורכו מסירות, גבורה, אהבת אמת ושמחת חיים. גם הסרט עצמו מצליח להביא לידי ביטוי את התכונות הללו, בכל המישורים של עשייתו.
ראשית, אף שזהו סרט קאמרי המתרחש בין ארבע קירות ויש בו בעצם שתי דמויות מרכזיות, הנקה בכל זאת ממלא אותו בחיים. הוא אינו מתייחס לאופי המובנה שלו כחיסרון, אלא הופך אותו ליתרון, ומשתמש בקאמריות ובמתחם הקלאוסטרופובי כדי ליצור אינטימיות ואינטנסיביות. כמו כן, אף שאין לו הרבה חומר לעבוד איתו, הוא בכל זאת משכיל ללא הרף למצוא סיטואציות להעמיד בפניהן את גיבוריו, וכך לשמור על דינמיות. לסיכום, הבמאי מיטיב גם לעצב את הדינמיקה בין בני הזוג ובין עצמם, ובין שניהם יחד ובין האורחים המעטים שמבקרים אותם לעתים רחוקות - בתם היחידה (איזבל הופר) ופסנתרן משגשג שהשניים טיפחו, למשל. בידיו של היוצר, המפגשים הללו אינם סתם אתנחתות השוברות את השגרה ומותחות את העלילה, אלא מעמדים המוכיחים לזוג מדוע כל מה שיש להם זה אחד את השני, ולמה די והותר להם בכך.
כמצופה מהנקה, את כל זה הוא עושה הודות לתסריט קולח, שאין בו מילה אחת מיותרת, ואף שהוא ניחן באירוניה ובאמינות, אין בו מידה של ציניות או של חספוס. כמו כן, גם כן כמיטב המסורת שלו, הוא מביא את המילים אל הבד ביד אמן, ובעזרת הצלם הדגול דריוס קודנג'י, הופך את המרחב המצומצם למתחם מלא מתח ועוצמה, שנדמה כי עולם שלם פרוש בין הקירות הדוממים שלו.
אך מעל הכל, ההברקה הגדולה של הנקה היתה בליהוק הכוכבים ובעבודה איתם. את הזוג מגלם ז'אן-לואי טרנטיניאן ועמנואל ריבה, שחקנים ואנשים שכבר עברו הכל בחייהם, ובהתאם לכך משכילים להכיל בדמויותיהם את החיים עצמם. לכן, קשה גם למצוא את הסופרלטיב המתאים לשניים. מה כבר נאמר על עבודתם כאן, שהיא מדהימה, מהממת, מושלמת? בדורנו המילים המפוארות הללו אינן יותר משפת רחוב חסרת משמעות, ולכן לא יהיו לכבודם של שני בעלי מלאכה המייצגים את עולם המשחק בשיא האצילות והאלגנטיות הקלאסית שלו.
בכל זאת, אפשר לנסות לעמוד על טיב הישג אחד של השניים. מצד אחד, הם משכילים לאפיין בחדות את הדמויות, ולעצב אותן כנציגים מובהקים של האליטה הבורגנית-תרבותית-פריזאית, זו שהולכת ונעלמת מן העולם, ולכן במידת מה, בין אם התכוון לכך הנקה או לא, "אהבה" גם עוסק במותו של דור. אך מצד שני, השניים גם מעניקים לגיבורים ממד אוניברסלי, על-זמני, חוצה יבשות, כך שכל צופה אשר יהיה יכול לראות בהם את עצמו, את הוריו או את סביו.
לכן גיבורי "אהבה" כה מעוררי הזדהות, ובגלל זה אנו מאמינים להם ומשתכנעים כי המשמעות של הסרט נוגעת גם לנו. לפיכך אנו נושאים אליהם את עינינו, ולומדים בהערצה את הדרך שבה הם מתמודדים עם מה שקרה להם. בעת קבלת דקל הזהב בפסטיבל קאן, עלה טרנטיניאן על הבמה וסיים את דבריו במשפט המפורסם של ז'אק פרוור - "בואי וננסה להיות מאושרים, ולו רק כדי לתת דוגמה", וכאן הוא אכן משכיל להיות לאות ולמופת.
הנקה כבר הציג בעבר את האנושות בשיא שפלה. כאן הוא מציג לנו מודל שלה במלוא תפארתה. אם לחיות, אז רק כמו שהגיבורים של "אהבה" חיו. אם למות, אז רק כמו שהגיבורים של "אהבה" ימותו. ובאמצע, כמו שזימרה פעם אדית פיאף, לאהוב, לאהוב, לאהוב.
מה דעתכם על "אהבה"? ספרו לנו בפייסבוק