הרגעים המוזיקליים הגדולים של קוונטין טרנטינו

אפשר להגיד הרבה דברים על קוונטין טרנטינו, במאי שנוי במחלוקת מיומו הראשון בעסק, אבל לפחות עם כישרון אחד שלו קשה מאוד להתווכח: היכולת להרכיב פסקולים מושלמים ולתמוך ביצירות הקולנועיות שלו באמצעים מוזיקליים. הגישה הלקטנית של טרנטינו, שמתבטאת גם באופן שבו הוא מספר סיפורים, באה לידי ביטוי בנעימות שהוא אוסף ממגוון עצום של מקורות – מיצירות של אניו מוריקונה, דרך אולדיז ומוזיקת סרף, שירי Fאנק קלאסיים ומוזיקה יפנית ועד להיטי אייטיז. לקראת "ג'אנגו ללא מעצורים" שעולה מחר בישראל, בחרנו עבורכם את רגעי הפסקול הגדולים ביותר בסרטי טרנטינו.

המבחר של ג'ורג' בייקר הוא הרכב הולנדי שניפק כמה להיטים בינלאומיים מינוריים לאורך שנות השבעים. רוב השירים שלהם (למשל "Paloma Blanca") הם קטעי נובלטי שלא התיישנו היטב, אבל "Little Green Bag", להיטם הראשון, עדיין נשמע רענן כביום היוולדו, ולא פלא שטרנטינו בחר לפתוח איתו את סרט הביכורים שלו. זו דוגמה ראשונה וראויה ליכולת של טרנטינו לדלות מתהום הנשייה קטע נשכח, ולטעון אותו באמצעות דימוי ויזואלי מדויק במשמעות חדשה. מאז הופעת השיר ב"כלבי אשמורת", אגב, הוא זכה לעדנה והפך לקלאסיקת קאלט.

טרנטינו סיפר פעם שאחרי הקרנות המבחן הראשונות של "כלבי אשמורת", פנה אליו מפיק העל הארווי וינשטיין עם בקשה קטנה אחת: לוותר על סצינת האוזן. טרנטינו התעקש לבסוף שלא לחתוך החוצה את הסצינה האלימה וזכה ברגע קולנועי שייכנס אל הנצח. אבל שום דבר במופע הסדיזם הזה, המעפיל לשיאי כאב שאפילו המצלמה לא מסוגלת להמשיך ולהביט בהם, לא היה עובד בלי ליווי הלייד-בק המחויך של סטילרז וויל, שהופך את הסצנה למיוחדת באמת.

"מיזירלו", אולי הקטע המוזיקלי הבודד המזוהה ביותר עם טרנטינו, הוא בכלל שיר עם יווני מראשית המאה ה-20, שהתגלגל לאורך השנים למגוון תרבויות – בין היתר ניתן למצוא היום חרדים אשכנזים בישראל שמבצעים אותו כניגון סביב שולחן השבת. דיק דייל, מגדולי הגיטריסטים של שנות ה-60, הפך אותו לקטע סרף רוק אגרסיבי פנטסטי, וטרנטינו, באיחור אופנתי, הפך את הגרסה הזו ללהיט. אחר כך בא הסימפול המנג'ס של הבלק אייד פיז, אבל באמת שלא חייבים לדבר על זה.

אמן הסופט רוק ניל דיאמונד הוא ממש לא האדם הראשון שתיזכרו בו כשתחפשו דוגמה לאישיות קו?לית בהיסטוריה של הפופ, ובכל זאת, סצינת מנת היתר של מיה וואלאס ב"ספרות זולה" הצליחה לקחת להיט שלו מ-1967, בגרסת הכיסוי של Urge Overkill, ולהפוך אותו לרגע מפוצץ בסטייל ואיקוני לחלוטין של התרבות הפופולרית.

השיר הזה של צ'אק ברי, שעוסק במערכת יחסים של זוג עני מיום החתונה ואילך, נשמע כמו משהו שנתפר למידות של פסקול טרנטינואי; אבל מה שהופך אותו לבלתי נשכח זו דווקא הסצנה ההיסטורית אותה הוא זכה ללוות: ג'ון טרבולטה, רקדן אגדי שירד מגדולתו וב-1994 היה שמן ורחוק מתהילתו יותר מאי פעם, עלה פעם נוספת לרחבת הריקודים והוכיח שלצלילי הטוויסט הנכון, עדיין יש לו את זה.

הפתיחה של "ג'קי בראון", מהסרטים הזנוחים יחסית בקריירה של טרנטינו, מוכיחה שהתכתבות תרבותית חכמה יכולה לטעון במשמעות ועומק גם פוטג' יחסית טריוויאלי. ללא השיר המלווה של בובי וומאק, זו בסך הכל נסיעה של דיילת על מסוע בשדה תעופה; ביחד עם השיר הקלאסי הזה, שלקוח במקור מפסקול לסרט באלקספלוייטיישן באותו שם מ-1972, זו תחילתו של מסע אל החופש.

והנה לכם דוגמה קלאסית לאופן שבו המאסטר מצליח לגרום לשירים היסטוריים נידחים להישמע כאילו נכתבו במיוחד עבורו: שר הקליטה ב-1966 שיר אהבה טיפשי של סוני בונו, שמדמה את האופן שבו ילד יורה בחברתו ב"כאילו" במהלך משחק ילדים לאופן שבו הוא נוטש אותה בבגרותה. אחר כך, ננסי סינטרה הנהדרת הקליטה גרסת סרף טראגית ואפלה יותר שלו. ואז הגיע טרנטינו, והפך את המטאפורה של השיר על ראשה: אצלו בסרט, הגבר באמת יורה באישה, אבל בעולם הפנטסטי של "קיל ביל", נדמה לנו שגם זה בעצם קצת משחק. התוצאה עוצרת נשימה.

טרנטינו סיפר שהכיר את רביעיית הרוקבילי היפנית הזאת כששמע שיר שלהן מתנגן בחנות בגדים בטוקיו, שעות בודדות לפני שהיה אמור לעלות על מטוס בחזרה לארצות הברית. אם הטיסה היתה יוצאת שעתיים מוקדם יותר, הסיקוונס המדהים הזה מהחלק הראשון של "קיל ביל" היה נראה אחרת לגמרי – אבל בסופו של דבר The 5678s לא רק הצליחו להגניב שיר לפסקול של טרנטינו, אלא גם כיכבו בסרט עצמו.

ברנרד הרמן ידוע כאחד מגדולי מלחיני הפסקולים של כל הזמנים וכקומפוזיטור הבית של היצ'קוק. את הנעימה הזאת הוא כתב כשיר נושא למותחן בריטי משנת 1968, אבל ב-2003, כשהחלק הראשון של "קיל ביל" יצא, הרגע המופלא הזה שבו דריל האנה צועדת עם רטייה במורד מסדרון בית חולים עזר לה להפוך לרינגטון אולטרה טרנדי. טרנטינו, אגב, דאג להתבדח על העובדה הזאת בסרטו הבא, "חסין מוות", בו הקטע הוא אכן הרינגטון של אחת הגיבורות.

וככה זה נראה בסרט המקורי:

ג'רי ליבר ומייק סטולר הם מצמדי הכותבים המצליחים, היצירתיים והמהפכניים ביותר של שנות השישים, והקוסטרז היו סוג של מגרש משחקים פרטי עבורם. את "Down In Mexico", שיר פראי במיוחד פרי עטם, אימץ טרנטינו עבור הרגע הכי סקסי בפילמוגרפיה הדי-צנועה (בהקשר המיני) שלו: סצנת הלפ-דאנס ב"חסין מוות". באחד משיקולי הדעת המוטעים ביותר בקריירה שלו, חתך טרנטינו את הסצינה מהגרסה המקוצרת של הסרט שהופצה בקולנוע במסגרת פרוייקט "גריינדהאוס" – מה שעשוי לשפוך מעט אור על כישלון הפרויקט.

שוב, טרנטינו מצליח לגרום לקטע קיים להישמע כאילו הוא מחלל לריקוד הפרטי שלו. דיוויד בואי כתב את השיר הזה ביחד עם ג'ורג'יו מורודור עבור הסרט "קללת אנשי החתול", אבל במקום להשתמש בו בסצינה, במאי הסרט פול שרדר ניגן אותו על רקע כתוביות הסיום. טרנטינו, נרעש מהבזבוז, לקח את הטקסט האמורפי של בואי על כיבוי שריפות באמצעות דלק, והפך אותו להתייחסות ישירה לסיפורה של שושנה, שעומדת להבעיר בית קולנוע אחד כדי לכבות את כל מטחי האש של מלחמת העולם השנייה. בניגוד לרוב הפסקולים שלו, שגונבים מוזיקה מהעבר אל סיטואציות מההווה, כאן האנכרוניזם הוא הפוך: שיר מהאייטיז מולבש על סצינה משנות ה-40. בחירה מוזיקלית מושלמת.

איזה רגעים גדולים שכחנו? ספרו לנו בפייסבוק