"הלוואי ויכולתי לביים את 'גנגנם סטייל'"

לרגל צאת אלבומם "Valtari", ששוחרר בשנה שעברה, פנו חברי להקת סיגור רוס האיסלנדית אל 12 קולנוענים, נתנו להם תקציב צנוע וביקשו מהם ליצור סרט על בסיס כל מה שעולה בדעתם בעת שהם מאזינים לשירי האלבום. המטרה היתה כמובן לאפשר ליוצרים השונים כמה שיותר מרחב נשימה יצירתי וחופש אמנותי, ללא שום מגבלה למעשה. חברי הלהקה עצמם לא צפו בקליפים עד לתוך הליך העבודה עליהם וגם הבמאים לא ידעו מי הם היוצרים האחרים שמשתתפים בפרויקט או מה הם מתכננים.

כמו כן, נתנה הלהקה למעריציה את האפשרות ליצור פרשנות ויזואלית משלהם לשירי האלבום, כך שבסך הכל נוצרו לו 17 קליפים "רשמיים" ועוד קליפים רבים של מעריצים. הפרויקט הוקרן ועודנו מוקרן בכל שבע היבשות בבתי קולנוע, חללים אורבניים, מועדוני רוק, חנויות, מספרות ועוד. מחר (שבת) בערב יוקרנו הקליפים בסינמטק תל אביב וירושלים, לאחר שכבר הוקרנו השבוע בסינמטק חיפה.

הישראלית עלמה הראל השתתפה בפרויקט כשביימה קליפ פרובוקטיבי עם השחקן ההוליוודי שייה לבוף, ג'ון קמרון מיטשל ("שורטבאס") ומליקה באס. זו לגמרי לא טבילת האש הראשונה של הראל בעולם הקולנוע - סרטה "חוף בומביי" אף זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא בפסטיבל טרייבקה בניו יורק בשנת 2011. לפני שעבדה עם סיגור רוס, ביימה קליפים לטיילור הוקינס (הפו פייטרז), ביירות וג'ק פנייט. כיום היא חיה בארה"ב עם בעלה, הבמאי בעז יכין ("לזכור את הטיטאנים", "קוד שמור").

"זה פרוייקט שנתן במה להמון במאים מאוד מעניינים לעשות עבודות שונות לחלוטין עם חופש פעולה מושלם", מספרת הראל בראיון לוואלה! תרבות. "לראות קליפים על מסך גדול זה לא דבר שקורה בדרך כלל. הקרנת הבכורה של כל הפרויקט היתה בפסטיבל קולנוע בלונדון, וכשהייתי שם וראיתי את כל הקליפים על המסך הענק זה נורא הפליא אותי. דווקא בגלל שפתאום פחות אהבתי חלק מהקליפים שהכי אהבתי לפני ההקרנה, ואהבתי את אלו שמקודם פחות דיברו אלי. וזה כולל גם את הקליפ שלי - גם אותו פחות אהבתי על מסך גדול. אין לאנשים הרבה הזדמנויות לראות קליפים על מסך קולנוע וזה בהחלט הבדל גדול".

בעבודה על הקליפ הזה נתנו לך יד חופשית לחלוטין. החופש הזה לא נהיה מכביד ומלחיץ בשלב מסוים? איך מתחילים ליצור בלי שום גבולות?

"אני חושבת שהתשובה לשאלה הזאת שונה אצל כל אמן ויוצר. אין תשובה אחת, אבל בשבילי המצב האידיאלי הוא שיש חופש. עבורי זה היה כל מה שאפשר לקוות לו כי אתה יכול בצורה מאוד חופשיה לבטא את עצמך ולא לדאוג לכל מיני דברים שלא קשורים למה שאתה מרגיש ביחס לשיר. מבחינתי, התחושה של ללכת לאיבוד בתוך החופש לא קיימת. הדברים האלה לא קיימים בגלל שיש לך את השיר. עליו אתה עובד והוא המצפן. לא שאי פעם חשתי אבודה אבל אם כן יש לי תחושה שאני צריכה לפנות למישהו בשביל תשובות, המוזיקה היא כל מה שאני צריכה".

מה ההבדל העיקרי בעבודה שלך על קליפ מול עבודה על פיצ'ר באורך מלא?

"הפורמט הקצר הוא מאוד אינטנסיבי ומייצר אתגרים מסוג אחר, של לדחוף איזשהי חוויה שיש לה דיאלוג עם השיר. זו העברה אחרת לגמרי של מידע מאשר בסרט. זה לא אותה כמות של עבודה ומים יותר עמוקים מהבחינה הזאת של היכולת שלך. כמו שיש למשל ריצת ספרינט של מאה מטר מול ריצת מרתון. שני אתגרים שונים מאוד, אבל בשניהם צריך להיות אתלטי וחדור מטרה ובעל טכניקה. מה שכן חשוב זה שאר הרוח, החוויה האמנותית והיצירתית שלך".