"חלודה ועצם": ראיון עם הבמאי ז'אק אודיאר

עולם ההפצה הישראלי מפנק את ז'אק אודיאר יותר מכל במאי צרפתי אחר. בהתאם לכך, כל אחד מן הסרטים שביים מאז אמצע שנות התשעים הוקרן באולמות הקולנוע המקומיים: מ"גיבור בזכות עצמו" (1996), דרך "על שפתיי" (2001) ו"לבי החסיר פעימה" (2005), ועד "נביא" (2009). בסוף השבוע הקרוב, יגיע גם תורה של "חלודה ועצם", העבודה האחרונה פרי עטו, שתנחת בארץ כשהיא נישאת על גל הערכה בינלאומית אדירה – בין השאר, זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל לונדון והיתה מועמדת לשני פרסי גלובוס זהב ולשני פרסי האקדמיה הבריטית לקולנוע, וזכתה לעוד שלל מועמדויות ופרסים במולדתה וברחבי העולם.

כל זה לא מפתיע, שכן "חלודה ועצם" הוא מלודרמה קומוניקטיבית וקלה לעיכול, שמלבד השפה בה מדברים גיבוריה, מעט מבדיל בינה לעשייה הוליוודית שגרתית. ברוח הארומה הקוסמופוליטית שלה, אודיאר הצרפתי ושותפו לתסריט תומה בידגן ביססו אותה על סיפורים קצרים של קרייג דווידסון הקנדי. בהשראתו, הם עוקבים אחר מערכת היחסים שנרקמת בעיירת חוף בין זוג יוצא דופן: מאלפת לוויתנים שאיבדה את רגליה (מריון קוטיאר) במהלך עבודתה בפארק מים ובאותו רגע החלה לחשוש שמא איבדה גם את הטעם לחייה, ומתאגרף מפוקפק שהידיים שלו מסוגלות להביס כל אחד, אבל לא לקחת אחריות על חייו שלו עצמו.

המלודרמה על גורלותיהם של שני הגיבורים הללו החלה את המסע הבינלאומי המצליח שלה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, והקרנת הבכורה שלה הסתיימה במחיאות כפיים סוערות. יום לאחר מכן, עם קבוצה מצומצמת של עיתונאים, פגשתי את אודיאר בריביירה. שם, הוא סיפר לנו כי בחר ליצור משהו מסוגו של "חלודה ועצם" כדי להתרחק ככל האפשר מן האופי של סרטו הקודם, "נביא", שהיה כזכור דרמת בית כלא על עבריין שדווקא מאחורי הסורגים הולך ומחזק את מעמדו בעולם הפשע.

"'נביא' היה סיפור שהתרחש בסביבה גברית לחלוטין, סגורה ונטולת אור, ורציתי משהו אחר לגמרי", הוא מספר. "לכן, החלטתי הפעם ליצור סרט שיתרחש במרחב, באור, ויעמיד במרכזו סיפור אהבה של דמות נשית".

את הדמות הזו מגלמת מריון קוטיאר, שהודות ל"אדית פיאף", "התחלה" ו"עלייתו של האביר האפל", היא אולי המוכרת מבין השחקניות הצרפתיות בימינו. האם כתבת את התפקיד במחשבה עליה?

"בהחלט, עליה ורק עליה. המטרה כאן היתה ליצור סרט אקספרסיוניסטי ברוחם של 'פריקס' ו'ליל הצייד', ומריון נראתה לי בדיוק כמו השחקנית שיכולה להיכנס לעולם מסוגנן ומוקצן שכזה. זה לפחות הרושם שנותר בי לאחר הצפייה ב'אדית פיאף', שם היא עשתה דברים פשוט אקסטרווגנטיים. יש לה יכולת יוצאת דופן להיכנס לעור של הדמות ולשים את עצמה במקומה, חריג ככל שיהיה. לכן היא היתה הבחירה האידיאלית לגלם גיבורה שכאילו נתלשה מן האקספרסיוניזם – בתולת ים שכרתו לה את הזנב. מעבר לכך, במריון יש מצד אחד משהו מאוד רך, מאוד חושני, אבל גם משהו מאוד חזק וכוחני, וזה בדיוק השילוב שהדמות היתה צריכה".

זו גם דמות שאת מרבית הסרט מבלה בלי גפיה התחתונות, ואף שקוטיאר מתהדרת במציאות בשתי רגליים איתנות, הצלחתם לגרום לזה להיראות אמין לגמרי.

"רק בזכות העובדה שהאפקטים המיוחדים כל כך השתכללו. לפני כמה שנים היה לי מאתגר בהרבה לעשות את הסרט הזה, אבל עכשיו אפשר היה לגדוע לה את הגפיים באופן דיגיטלי, בלי שזה ישנה דבר באיך שאני מצלם אותה, מאיר אותה וכיוצא בכך".

הדמות של קוטיאר חריגה למדי בגוף העבודה של אודיאר, גם בגלל אופייה וגם מפני שמעולם לא התמחה בגיבורות נשיות. לעומת זאת, אין זה מפתיע לגלות כי היא מתאהבת דווקא במתאגרף ולהיווכח כי הוא מעורב בפלילים, שכן הבמאי מאז ומעולם אהב לעסוק בעולם הפשע. "זה בגלל שאני בורגני", הוא מסביר בחיוך. "בעיני, לעשות סרטים זה לחתור לעבר משהו שאתה לא מכיר, ובתור בורגני, מובן שאני לא באמת מכיר את מה שמתחולל בעולם הגנגסטרים. כך לפחות אני מתייחס לקולנוע, כך אני משתמש בו, כצוהר למשהו שונה. בעיני, עבודה על סרט צריכה ללמד אותי משהו שלא ידעתי, וכך אני מתייחס לקולנוע גם בתור צופה. סרט שלא מלמד אותי משהו חדש מותיר אותי אדיש".

אתה גם אוהב להתחקות אחר דמויות מפוקפקות, רעות, אוהב לתאר מניאקים, כמו המתאגרף כאן.

"ולמה שלא אעשה זאת? איך אמר היצ'קוק – ככל שהאיש הרע שלך טוב יותר, ככה הסרט טוב יותר. אני לא רואה טעם לצאת לדרך עם דמויות נפלאות ומושלמות, איך תתקדם מכאן? צריך שהדמויות יתחילו מלמטה כדי שיהיה לך מרחב תמרון ליצור התקדמות דרמטית. הרבה יותר מעניין בעיני לבדוק איך אנטי-גיבור נהיה גיבור מאשר פשוט להתמקד במישהו שהגבורה שלו מובנת מאליה".

לקראת סיום השיחה, מגיעה השאלה הבלתי נמנעת בראיונות עם קולנוענים צרפתיים בעלי שם – ובכן, מר אודיאר, האם לאור הצלחתך קיבלת הצעה לעבוד בהוליווד, ואם כן, מדוע זה לא הסתייע?

"קיבלתי הצעות, בהחלט", הוא עונה, "אבל הן לא היו טובות, ואמרתי לעצמי שאני צריך להישאר בצרפת, להמשיך לספר את הסיפור הצרפתי. מה שכן, עניין אותי בקשר להיות עם תסריטאים אמריקאים, במחשבה שאולי נפרה אחד את השני מתוך הדיאלוג בין השפות השונות. גיליתי שמדובר, לטוב ולרע, במכונות ירייה, כאלה שאתה מציג להם כל בעיה תסריטאית שלא תהיה, ותוך שעתיים הם יציעו לך חמש דרכים לצאת מהפלונטר".

הכתיבה באה לך בקלות? או שמא העובדה שאתה לוקח פסקי זמן ארוכים בין סרט לסרט מעידה כי אתה סובל מקשיים?

"מובן שלכתוב זה לא פשוט, אבל אני משתדל לעשות מזה כיף ובעיקר דואג לא להיות לבד. את שני האחרונים כתבתי עם תומה, ותוך כדי העבודה כל הזמן בידרנו אחד את השני – לפעמים שלחנו זה לזה במהלך העבודה רעיונות רלוונטיים, ולפעמים סתם סרטונים מצחיקים מיוטיוב. העיקר היה, להמשיך לשבת ולכתוב. יש אסכולה שגורסת כי אם אתה נקלע למשבר יצירתי, עלייך לקחת הפסקה, לעשות משהו אחר, לנשום אוויר צח, לקבל השראה וכדומה. אני חושב שאתה פשוט צריך להמשיך לשבת, ולכתוב ולכתוב עד שייצא משהו טוב".

לסיכום, לסרט יש פסקול יפה ואקלקטי ביותר – גם ליקה לי, גם קייטי פרי, גם בון איבר. איך ולמה בחרת דווקא את האמנים האלה?

"מכולם, רק לגבי בון איבר היתה לי התלבטות. חשבתי לוותר על המוזיקה שלו, כי חששתי שהיא תשווה לסרט ניחוח היפסטרי מדי. אבל אז הזכרתי לעצמי שהקשבתי לשירים שלו בזמן הכתיבה, אז לא יהיה זה יאה להשאיר אותם בחוץ, והכנסתי אותם פנימה".

ומה לגבי "Fireworks" של קייטי פרי, שמגיח בכמה מרגעי השיא של העלילה? קצת מפתיע לשבת בפסטיבל קאן ולהיתקל בשיר כזה דווקא בסרט של קולנוען איכותי צרפתי.

"מפתיע או לא, לא היתה כאן שאלה בכלל – בתחקיר על פארק המים שבו צילמנו את תחילת הסרט, התברר כי זה השיר שהלוויתנים במקום מאזינים לו. לא סתם, אלא שהם עושים זאת ארבע פעמים ביום. כן, ארבע פעמים ביום! איזה חיות אומללות".

מסוקרנים לקראת "חלודה ועצם"? ספרו לנו בפייסבוק