"מתי בפעם האחרונה אהבתם סרט?", זועקים הטוקבקיסטים. "אתם סתם נהנים לקטול". אפשר להבין את זה. מתי באמת בפעם האחרונה ראינו סרט טוב? לך תסביר שזה לא אנחנו, זאת העונה. החורף, (וכן, מבחינה קולנועית עדיין חורף, גם כש-35 מעלות בחוץ), הוא עונה חלשה לסרטים. סרטי האוסקר מאחורינו, שוברי הקופות של הקיץ לפנינו, ובאמצע נתקעים בדרך כלל הסרטים בלי הציפיות ובלי השאיפות, אלה שנזנחו כבר על ידי המפיצים שלהם. בינוניות היא בדרך כלל הדבר הטוב ביותר שניתן לצפות לו.
קחו את "חשבון משותף", למשל. זה נשמע לא רע: הבמאי של "איך להיפטר מהבוס" המצחיק, ביחד עם מליסה מקארתי שהוזנקה לכוכבות אחרי "מסיבת רווקות". יש סיפור עם נימה אקטואלית (אל תתנו לאף אחד את מספר חשבון הבנק שלכם בטלפון. לאף אחד) ונכונות ראויה להערכה ללכת רחוק לכמה כיוונים גם מבחינת ההומור, וגם מבחינת ההתייחסות הרצינית לדמויות, שהרי בעידן שאחרי ג'אד אפאטו למדנו שצחוק זה עניין רציני. זה היה צריך להיות טוב. זה לא.
ג'ייסון בייטמן מגלם רואה חשבון נאיבי ונח לבריות עם שם נשי סנדי. הוא דמות כל כך קורקטית ומרובעת שמהשניה הראשונה ברור שהסרט לא יסתיים בלי שהוא יעשה מסע במכונית עם דמות פרועה שתהפוך את חייו לגיהנום. וזה בדיוק מה שקורה. נוכלת (מקארתי) גונבת את שמו, זהותו וכספו של סנדי ומרסקת את חייו, ובאופן כלשהו מתברר שהדרך היחידה בה הוא יכול לפתור את התסבוכת היא למצוא אותה אישית ולהביא אותה ברכב, מרחק של חצי ארצות הברית, אל המשטרה. הנוכלת "דיאנה", אם כי זה לא השם היחיד שבו היא משתמשת היא מעין ציפי שביט בזבזנית, נהנתנית ואלימה, ובעקבותיה רודפים כמה פושעים שמנסים לחסל אותה, כי בסרטים כאלה נהוג שיהיה מישהו שירדוף אחרי הגיבור וינסה לחסל אותו. בקיצור: כל הדברים הקבועים שקומדיות מסע מסוג זה צריכות.
יש סרטים שאפילו לא מתאמצים; הם שוכבים על המסך כאילו הם לועגים לכם, כי אתם הרי כבר שילמתם על כרטיס. "חשבון משותף" הוא לא כזה. הוא בהחלט מתאמץ, הוא זורק על מהמסך כל מה שאפשר מקטעי סלפסטיק מופרכים ועד סצינות דיאלוג שנראות מאולתרות. הוא משתדל מאוד להפוך את שתי הדמויות ליותר מגזירי קרטון, ולתת נימוקים אמיתיים לאופן שבו הן מתנהגות (בין הסצינות שבהן הן דורסות, מכות ורודפות זו אחרי זו). מליסה מקארתי מתאמצת יותר מכולם. היא עושה את המיטב בין אם היא נדרשת לקטעי סלפסטיק מאולצים (בפעם הראשונה שבה היא מכניסה למישהו אגרוף בגרון זה מצחיק. בפעם השישית לא כל כך) או לשאת וידוי נרגש בדמעות.
ובכל זאת, זה לא עובד. אולי אלה השינויים התכופים בטון משטותניקיות לרצינות ולהיפך או אולי משהו בשילוב של השחקנית-שחקן-במאי לא תקתק כמו שצריך. יש סצינות ארוכות שעושות קולות של מצחיק, יש להן "מנגינה" של משהו מצחיק, אתם רוצים לצחוק, אבל רק חסר שמשהו באמת מצחיק יקרה. הסרט מבזבז הרבה אנרגיה על ריק. תהיה מה שתהיה הסיבה, "חשבון משותף" לא מצליח להיות יותר מבינוני. לא הדבר המשעמם או הגרוע ביותר שתוכלו לראות בקולנוע בז'אנר הזה, אבל גם לא מצליח להגיע לרמת משהו ששווה לצאת מהבית בשבילו. נו, שתעבור כבר העונה הזאת.
תתנו צ'אנס ל"חשבון משותף"? ספרו לנו בפייסבוק