בין "ימי גיוס" ו"זמן פוניבז'", שני סרטים דוקומנטריים ישראליים, שמוקרנים בימים אלה בהקרנות סדירות בסינמטקים ברחבי הארץ, יש נקודות דמיון שהופכות אותם ליצירות משלימות וגם רלוונטיות מאוד לשיח "השוויון בנטל", שנפוץ בימים אלה בארץ. שני הסרטים עוסקים בקבוצות של בחורים צעירים, שניצבים על סף המעבר בין הנעורים לחיים הבוגרים, ושניהם עושים זאת בטכניקה דוקומנטרית של "זבוב על הקיר", כלומר בתיעוד אובייקטיבי לכאורה של פיסות מציאות, ללא התערבותה של קריינות או מימד אישי גלוי. שניהם, כמשתמע משמותיהם, גם מתעדים התרחשות שנפרשת על-פני פרק זמן ממושך פחות או יותר, ומנסים באמצעות כך לגרום לתהליכים הנפשיים של דמויותיהם המייצגות לצוף על פני השטח. "ימי גיוס" מעניק את הטיפול הזה לסיפורם של ארבעה בחורים ממקומות שונים בעולם, שעומדים להתגייס לצבא. "זמן פוניבז'" מתעד שגרת חיים של ישיבה חרדית, דרך דמויותיהם של כמה תלמידים, המתמודדים עם סיטואציות שונות בחייהם. רק אחד מהסרטים מצליח להצטבר בסופו של דבר לחוויה קולנועית מעמיקה ומספקת.
עידו הר, הבמאי של "ימי גיוס", נחשב לאחד היוצרים הצעירים הבולטים של הקולנוע הדוקומנטרי המקומי בזכות סרטיו "סבא סיביר" ו"מלון תשעה כוכבים". סרטו השלישי של הר מתאפיין, כאמור, בקונספט שאפתני: מצלמתו מגיעה לארבע מדינות שונות ברחבי העולם, ומלווה בהן את התהליכים הספק פיזיים ספק נפשיים, שעוברים על צעירים, העומדים בפני גיוס. מצד אחד יש כאן את ג'סטין, המתגייס לצבא המתנדבים האמריקאי, כשהוא נענה לפיתוי של ההטבות הכלכליות הנובעות מהחלטתו, ואת אוסין, שמתגייס לצבא המתנדבים הצרפתי, בתקווה למצוא משמעות לחיים. מצד שני, ניצבים אלפר, שמתייסר אל מול חוסר יכולתה של משפחתו לקנות את שחרורו מצבא החובה של רוסיה, ורועי הישראלי, שמסתובב במצב של שוק אל מול הרעש והצלצולים של חגיגות הפרידה הנערכות עבורו על-ידי משפחתו לפני גיוסו לצה"ל.
למרות העניין שמעוררת ההשוואה בין מתגייסים צעירים במדינות השונות, והצלחתו של עידו הר לחדור אל המערכות האלה ולתעד אותן, הסרט שלו נותר לכל אורכו בעיקר הגשמה קורקטית של קונספט שאפתני. מעבר להתרגשות וחרדות המובנות המשותפות לגיבורי הסרט לפני גיוסם, הר מתקשה לחדור אל מתחת למובן מאליו ולהביא את הצופים לתובנות מרעננות לגבי הנושא שהוא מתאר. הסרט מתנהל במונוטוניות מסוימת, ובגלל הצורך לדלג שוב ושוב מסיפור לסיפור, הוא אינו מצליח להתעמק באף אחד מהם. "ימי גיוס" הוא בסופו של דבר סרט שחשיבותו היא בעיקר בהצצה שהוא מספק לקהל להתנהלותה של מערכת הגיוס הצבאית במקומות אחרים בעולם, והרבה פחות באיכויותיו הקולנועיות.
"זמן פוניבז'" בבימויו של יהונתן אינדורסקי מצליח בדיוק במקום שבו "ימי גיוס" מפספס. אינדורסקי מקבל אישור מיוחד להכניס את מצלמתו לישיבת פוניבז' היוקרתית, שהוא עצמו אחד מבוגריה, ומציב לעצמו מטרה צנועה למדי: לתעד את שגרת החיים והלימודים שבה. מצלמתו כמעט ואינה יוצאת החוצה מגבולות הישיבה, אלא מלווה כמה דמויות נבחרות באספקטים השונים של החיים שם: השיעורים, התפילות, המפגשים עם היועצים והרבנים, ההתעסקות בשידוכים הקרבים ועוד.
ברור לגמרי שחשיבותו של "זמן פוניבז'" היא קודם כל ביכולתו להכניס את הצופים לתוך עולם שספק אם הכירו, ולעורר אמפתיה מובהקת לאנשיו ולערכיו. סרט כזה, שמדגים את יחסם הרציני והשקדני של תלמידי הישיבות ללימוד התורה, ממיס במידה רבה את הציניות והזלזול האופייניים לציבור החילוני ביחסו לעולם החרדי. הצלחתו של אינדורסקי להציג עולם שהוא שונה כל-כך מהחילוני, אך עם זאת מאוכלס בבני אדם בעלי תשוקות, חרדות, אהבות ושנאות, הופכת את הסרט שלו למרתק לצפייה. למרות שאין ב"זמן פוניבז'" לכאורה עלילה דרמטית מובנית, הרי שבהדרגה צף בעדינות על פני השטח הסיפור של הבדידות הגדולה של הפרטים, דווקא בתוך חברה שמניחה את הכלל ואת החברותא במרכז. היכולת של הסרט לספר סיפור עדין ועשיר כל-כך בניואנסים הוא תוצאה של בחירת דמויות מוקפדת וצילומים רגישים של פיליפ בלאיש, שנבררו בחוכמה רבה על-ידי העורכת טלי הלטר שנקר, כדי ליצור מלאכת מחשבת עדינה, בעלת מטען רגשי מצטבר.
מה אתם חשבתם על הסרטים? ספרו לנו בפייסבוק