מתי בפעם האחרונה התגלגלתם מצחוק למראה רוברט דה נירו, או מישהו, שעומד על שפת הבריכה, או ממש על קצה המזח, או על מקפצה, ופתאום מישהו נופל עליו או שהוא נבהל ו-פלופ! נופל למים? זה באמת הצחיק פעם מישהו מחוץ לאולפן "פספוסים"? אין שום דבר רע בסלפסטיק, זה לפעמים מאוד מצחיק לראות אנשים חוטפים מכות, אבל כדי שזה יהיה אפקטיבי, זה חייב להיות בלתי צפוי וכשמישהו עומד בקומדיה בדיוק על שפת המים, אין שום דבר צפוי יותר מאשר שהוא ייפול לתוכם. אולי, אם התגובה של הדמויות היתה מדהימה, זה היה יכול להצחיק, אבל כשאנשים נופלים למים לא רואים את הבעת הפנים שלהם, ובדרך כלל אין להם שום דבר חכם יותר להגיד מ"נפלתי למים!". אז למה, תגידו, למה לכל הרוחות הסצינות האלה עדיין מצולמות? ולמה ב"החתונה הגדולה" יש לא אחת, אלא שתיים כאלה? את מי זה אמור להצחיק?
כל צוות השחקנים הזה מקבל תפקידים בכינוס משפחתי לצורך חתונה: ראש המשפחה דה נירו, בת זוגו הנוכחית; אשתו לשעבר שהיא גם חברתה הטובה של בת הזוג הנוכחית; הבן הבתול; הבת הפרודה הטרייה; הבן המאומץ שעומד להתחתן עם בח"ל; הוריה הבלתי נסבלים של בח"ל; האמא הביולוגית הקולומביאנית והדתייה של הבן המאומץ; הבת שלה, והכומר. כדי שלא להרגיז את האם הביולוגית, הבן המאומץ מבקש מהבעל והאישה לשעבר להעמיד פנים שהם מעולם לא התגרשו, מה שמעצבן את בת הזוג הנוכחית, בעוד הבת הפרודה מתלוננת על מר גורלה ומקיאה על אבא. בינתיים האחות הביולוגית של הבן המאומץ מתחילה באגרסיביות עם אחיו הבתול. טכנית זה סוג של גילוי עריות, כך שעכשיו חסרים רק כמה ראשים ערופים ודרקונים וזה יכול להיות פרק של "משחקי הכס".
כפי שניתן להבין מרשימת השקחנים האינסופית, האזהרה הברורה ביותר לכך ש"החתונה הגדולה" לא הולך להיות בילוי נעים נמצאת על הפוסטר: הסרט הזה מלא בשמות גדולים. ומשום מה, ריכוז גדול מדי של שחקנים ידועים בסרט אחד הוא כמעט תמיד מתכון לאסון. בפרט כשרובם הם כאלה שבשנים האחרונות יצא להם שם של, נאמר, לא בררנים בבחירת התפקידים שלהם. אז כשרוברט דה נירו, דיאן קיטון, סוזן סרנדון, רובין וויליאמס, קתרין הייגל, אמנדה סיפריד וטופר גרייס מצטופפים בסרט אחד אחד צריך להיכנס לכוננות עליונה. ובצדק. גם הפעם התכנסו כל האנשים המכובדים, המכובדים לשעבר, והכמעט מכובדים האלה לטובת סרט ש"סיטקום באורך מלא" הוא הגדרה מחמיאה עבורו.
לכנס הרבה שחקנים לסרט אחד זה קל, לפחות אם יש לך כסף. לכתוב הרבה דמויות טובות ומצבים מצחיקים שנראים מציאותיים במידה כלשהי הרבה יותר קשה. לנסות לכתוב מספר גדול של דמויות, לתת לכל אחת מהן עלילת משנה משלה ולתת לכולן להתפתח ולהיסגר בעלילה שמתרחשת על פני יום וחצי זה חתיכת אתגר, ולא מפתיע שהסרט לא עומד בו. לא נדרשת מידה גדולה מדי של ריאליסטיות מדמויות בקומדיות רומנטיות, אבל כדי לקדם את העלילות השונות כאן הדמויות נאלצות לסתור את עצמן שוב ושוב, ולעשות דברים ששום בן אנוש לא היה עושה. נאמר את זה ככה: אם בעלך בוגד בך, ייתכן שתסלחי לו פעם. אבל אם בעלך בוגד בך על הבוקר, את לא סולחת לו על זה עד הצהרים. פשוט לא.
את התסריט הגרוע אפשר היה אולי להציל, ולפחות לחלץ ממנו את הרגעים המצחיקים, אם היו משלחים בו במאי קומי מקצוען ובעל ניסיון. לרוע המזל, התסריט של ג'סטין זקהאם הופקד בידיו של הבמאי ג'סטין זקהאם זה בסדר שמעולם לא שמעתם עליו וכבמאי, מתברר, הוא גרוע אפילו עוד יותר מתסריטאי. על התסריט אפשר היה לומר שהוא מזכיר סיטקום ממוצע, אבל גם סיטקומים צריך לדעת לעשות. תחת שרביט הבמאי של זקהאם, בדיחות שהיו אולי יכולות לעבוד נהרסות פשוט בגלל העמדת מצלמה או עיתוי לא נכון. עוד אחת מאותן תעלומות הוליוודיות: איך ייתכן שכל כך הרבה שחקנים ידועים התגייסו למען יוצר אלמוני שלא יודע מה הוא עושה.
אבל היי, אנשים נופלים למים. מצחיק, לא?
האם תצפו ב"החתונה הגדולה"? ספרו לנו בפייסבוק