אין הרבה אנשים שכל כך הרבה עלילות נדחסו לחייהם, כמו פ. סקוט פיצג'רלד; כאילו ביקש בורא עולם להעניק לו מכל הרע והטוב שבעולמו. מי שנולד במינסוטה למשפחת מהגרים ענייה, הפציע כמטאור בתחילת שנות העשרים העליזות של המאה אשתקד, כשהעולם נראה לרגע מקום הרבה יותר ידידותי לגור בו. המלחמה העולמית הגדולה (שעוד לא קראו לה "ראשונה") נגמרה, נוכחותו של אלוהים כבר לא הורגשה, וכך יכלו בני "הדור האבוד" לטרוף את החיים יחד עם הקליפות והגרעינים. הם קיצרו את השמלות והשיער, החליפו את הכינור הרומנטי בצלילי הסקסופון, שנאו את הקומוניסטים, ורקדו צ'רלסטון ב"מסיבות מזמוזים" אפופות חשיש ואופיום. החיים נראו כמו ארץ של אפשרויות בלתי-מוגבלות, עד למשבר הכלכלי הגדול ב-1929, שהפסיק את זרם החגיגות במכת חשמל.
פיצג'רלד שפיצח בספריו את הדי.אנ.איי של תקופתו, הפך גם לנסיך הדור- כשסופרים היו סלבריטאי-על שזכו גם בבנות הכי יפות בנשף. במקרה שלו היתה זו זלדה, היפהפייה שרוטת הנפש, ששיגעה את כל הבנים, ונאותה להתמסר לו רק אחרי שכוכבו דרך בשמי הפרוזה של הדוד סאם. שניהם היו צעירים, יפים והוללים, כשכיכבו בכל טורי הרכילות והמסיבות הכי נחשבות בתפוח הגדול. החלום האמריקני נראה כמו סיוט ליד חייהם הזוהרים, כשקפצו מעל גגה של מונית בשדרה החמישית, היישר אל מימי המזרקה של מלון פלאזה, או סיימו את הלילה טובלים באמבטיית שיש שיכורים עד לעצם. "אני נזכר", כתב אחרי שנים רבות, "שיום אחד אחרי הצהריים, כשנסעתי במונית בין בנינים גבוהים מאוד, מתחת לשמיים סגולים-וורודים, צווחתי, מפני שהיה לי כל מה שהתאוויתי אליו וידעתי שלעולם לא אהיה עוד מאושר כל כך".
האירוניה הגדולה היא ש"גטסבי הגדול", שיצא ב-1925, היה כבר סוג של רקוויאם לבני הדור; ספר שהפך את פיצג'רלד מהדוניסט מפונק ומטורזן, לסופר מריר ומפוכח, שביקש לסגור חשבון עם אורח החיים החדש שהחליף את כל ערכיו הישנים בסגידה לדולר. גטסבי הוא בחור שנולד למשפחה ענייה ממינסוטה, ושירת כחייל במלחמת העולם הראשונה. בספר הוא כבר מולטי-מיליונר שהתעשר בדרכים מפוקפקות, ומנסה לשחזר את אהבתו האבודה לדייזי המפונקת, שדחתה אותו בנעוריו, בגלל שנערות כמותה לא מתחתנות עם תפרנים דלי ממון. במקום לממש את אהבתה נישאת דייזי למיליונר בוגדני, בעוד היא עצמה מפלרטטת עם גטסבי השב לאחר שנים, אך לומד בדרך הקשה שיש דברים שכל הכסף בעולם לא יכול לקנות.
מה שמעניין לא פחות מהמשולש הרומנטי והקשריו הביוגרפיים, היא השיטה האמריקנית התובענית, האכזרית ונטולת האשליות באשר לשחיתותו הבסיסית של הטבע האנושי, אך יחד עם זאת דבקה במין אופטימיזם אינפנטילי, שלא מחובר לשום מציאות אפשרית. מסיבותיו המצועצעות והגרנדיוזיות של גטסבי הן משל כואב לפער בין אורח החיים הנוצץ, הנהנתן והאופטימי-לכאורה, לייאוש, לשעמום ולצביעות של גיבורי הספר, שכישרונם הגדול (ואולי היחיד), הוא הרס עצמי במירוץ סיזיפי אחר סיפוקים מהירים. "הנוער בדור הזה, שטוף הג'ז, הוא חסר מנוחה והפכפך, והרעיון לרקוד יותר מפוקס טרוט אחד שלם עם אותה הנערה נראה מאוס בעיניהם, שלא לומר נתעב", כתב פיצ'גרלד עוד ב-1920. ב"גטסבי" הנוער הוא כבר בן שלושים, אך עדיין נסחף "אנה ואנה בלי מנוחה לכל מקום שבני-אדם שיחקו בו פולו והיו עשירים בצוותא".
עוד אירוניה עצובה היא שאחד מנכסי צאן הברזל של הספרות האמריקאית סימל את תחילת סופה של אגדת הזוג פיצג'רלד. אמריקה החלה לחפש כוכב חדש, הרווחים המהירים נעלמו, כמו גם האידיליה בין זלדה לסקוט, שהפך עבד לכל גחמותיה המוזרות (בהמשך יכתוב גם רקוויאם פרטי לאהבתם ההרסנית ב"ענוג הוא הלילה", המספר על פסיכיאטר שמתחתן עם אחת ממטופלותיו ומאבד את שפיותו במהלך החלמתה). זלדה, מצדה, ניסתה גם היא את כוחה בכתיבה וציור, כשבשעות הפנאי היתה מזעיקה את מכבי האש, משום שהתחת שלה בוער. מה הפלא שבמלאת לו שלושים כתב סקוט ביומנו: "עבודתי היא הדבר היחידי הגורם לי אושר, מלבד הטיפה המרה, ועל שתי הנאות אלה עלי לשלם בבחילה פיסית ופסיכית למחרת".
ב-1937 הגיע להוליווד כאלכוהוליסט שעתידו מאחוריו. הוא התפרנס בדוחק מכתיבת תסריטים וסיפורים קצרים, עד מותו מהתקף לב. בגלל חייו הפרועים סירבה הכנסייה לקבור אותו בבית קברות קתולי ליד אביו, כפי שביקש בצוואתו. מכל ידידיו הרבים ליוותה אותו בדרכו האחרונה רק הסופרת דורותי פארקר, שעמדה מעל הקבר ומלמלה בעצב את מה שאמר "עיני ינשוף" על מותו של גטסבי בספר: "בן-זונה מסכן".
בסיפור "ברניס מסתפרת", שהופיע ב-1920 כתב פיצג'רלד, כי "כשאנחנו בני שמונה עשרה אמונותינו הן גבעות שמהן אנחנו משקיפים סביב; כשאנחנו בני ארבעים וחמש הן מערות שבהן אנחנו מסתתרים". פיצג'ראלד, כמה סמלי, היה בן 44 במותו. שמונה שנים מאוחר יותר מתה זלדה בשריפה שפרצה בסנאטוריום בו היתה מאושפזת, וכך באה לקיצה האגדה הכי עצובה של שנות העשרים העליזות.
מחכים ל"גטסבי הגדול"? ספרו לנו בפייסבוק