"איש ללא סלולרי", שיצא לאחרונה להקרנות סדירות בסינמטק תל אביב, הוא סרט נדיר בנוף הקולנוע הישראלי, וזאת משתי סיבות. קודם כל מדובר בסרט שנעשה על ידי במאי ערבי בשם סאמח זועבי, והוא מתרחש בסביבה ערבית, שהמיינסטרים הישראלי מעדיף לרוב להדחיק, למרות העובדה שמדובר ביותר מעשרים אחוזים מאוכלוסיית המדינה. הסיבה השנייה היא שמדובר בקומדיה, או לכל הפחות דרמה קומית. שתי הסיבות האלה הופכות את הצפייה ב"איש ללא סלולרי" למסקרנת במידה רבה, עם זאת ולמרות כמה הישגים בולטים, בשורה התחתונה קשה לומר שמדובר בסרט מוצלח במיוחד.
עלילת הסרט, שהופק כקו-פרודוקציה בין ישראל לצרפת ובלגיה, מתרחשת בכפר אכסאל בצפון הארץ, מקום הולדתו של הבמאי. בבסיסה עומד קונפליקט מוכר למדי בין הדור הצעיר הכמה למודרנה לבין הדור המבוגר השמרן, כשברקע היחסים המתוחים של התושבים עם השלטונות הישראליים. ג'וודאת (ראזי שוואדה הכריזמטי), בן דמותו של הבמאי, הוא בחור צעיר ויפה, שרודף אחרי בחורות ושואף להתקבל ללימודים באוניברסיטה. במקביל, יוצא סאלם, אביו העצבני של הגיבור, למאבק נגד אנטנה סלולרית, שהוצבה על שטח מופקע בכפר, ומאיימת לדעתו על בריאותם של התושבים. אט אט, מוצא את עצמו הבן נגרר בעל כורחו למאבק של אביו.
בשנתיים שעברו מאז השלמתו, עשה "איש ללא סלולרי" סבב נאה של פסטיבלים בינלאומיים, ואף זכה בפרס גדול בפסטיבל מונפלייה לקולנוע ים תיכוני. מצד שני, ההקרנות שלו בארץ בפסטיבל ירושלים ובהקרנות של האקדמיה לקולנוע עברו בדממה כמעט מוחלטת, ולקח לו זמן להגיע להפצה מקומית. אפשר היה לטעות ולחשוב שהסיבה לפער היא תכנים ביקורתיים קשים לעיכול על החברה הישראלית, אולם שמסתבר שבעיותיו של הסרט טמונות דווקא בפגמיו האמנותיים הניכרים. לאור העובדה שסאמח זועבי נחשב כבר כמה שנים להבטחה, וסרטו הקצר "בשקט" אף זכה ב- 2005 בפרס חשוב בתחרות סרטי הסטודנטים היוקרתית סינפונדסיון בפסטיבל קאן, מדובר באכזבה לא קטנה.
היתרון המרכזי של "איש ללא סלולרי" הוא צוות השחקנים שלו. זועבי ליהק את הסרט בקפידה בהרבה פרצופים לא מוכרים, המפגינים יכולת משחק טובה מאוד, ומאפשרים לו לעצב מרחב בדיוני אמין ואנושי. גם הרעיון של הסרט, שהופך את האנטנה הסלולרית לדימוי טעון, שמצד אחד מייצג את הקידמה, אך מצד שני מייצג איום ערכי ובריאותי, הוא מוצלח ורב פוטנציאל. הבעיה היא שהתסריט שזועבי כתב יחד עם דיוויד רייס אינו מצליח להצטבר בסופו של דבר לאמירה קולנועית חדה ומהודקת, ויוצא קצת מטושטש ומזדחל מדי. הסרט גם נכשל בלמצות את הפוטנציאל הקומי הניכר שלו בגלל הקצב האיטי שבו הוא מתנהל, וגם בגלל הסתמיות הלא ברורה של הצילום והעריכה, שכאילו נמנעים בכוונה מלהעניק לו סגנון וקצב מובחנים. התוצאה הסופית שומרת אמנם לכל אורכה על חינניות, בזכות השחקנים והרעיון, אך היא נותרת יצירה פגומה ומאכזבת.
מסוקרנים לצפות בעצמכם ב"איש ללא סלולרי"? ספרו לנו בפייסבוק