לקראת "פלאות": שחקנים ויוצרים מספרים על אבי נשר

"באופן כללי, לאבי יש יכולת להשריש על הסט ובין השחקנים אווירה מיוחדת מתחת לפני השטח. הוא מצליח לגרום לשחקנים להיות במקום שהם אמורים להיות בו כדמויות, ובעצם יוצר בין השחקנים את הדינמיקה שהוא היה רוצה שתהיה בין הדמיות. כשגילמתי את את דמותה של נעמי נעמי בסרט 'הסודות' הוא מאוד עשה את זה, כל הזמן גרם לי להרגיש שיש בי משהו טיפה מרוחק ואפילו טיפה מתנשא - שזה משהו שהיה בנעמי. הרגשתי שעל הסט הוא מאפשר לי לחשוב על עצמי כעל נעמי. הוא גרם לי ולכל השחקנים להיות מה שהוא היה רוצה לראות על המסך, ועשה זאת מבלי שנרגיש בכלל".

אניה בוקשטיין שיחקה בסרט "הסודות" של נשר שיצא בשנת 2005.

"קודם כל, זה שעבדתי עם אבי בסרט הזה היה ממש הגשמת חלום עבורי ובמיוחד בתפקיד הזה. כל הזמן אמרתי לו שאני מרגישה שזה התפקיד הראשון שקיבלתי. הדבר הכי מדהים בעבודה עם אבי זה שאתה נכנס ביחד איתו כשותף ליצירה שלו וזה דבר שהוא מאוד לא מובן מאליו כי הרבה פעמים שחקנים באים ונותנים תוצאה למשהו שהוא כבר גמור ואין שיח. עם אבי יש המון שיח, המון חזרות, הוא הפגיש אותי עם נשים יוצאות כת ועשינו תחקיר מאוד מעמיק. זו היתה חוויה מדהימה. הרגשתי שהוא ממש יצר לי סימביוזה עם הבחורה שגילמתי, אלה, שהיא הפכה להיות חלק מהחיים שלי. באותה תקופה שצילמנו את הסרט הרגשתי את החלומות שלה.

"הסט הוא החיים שלנו ומדהים לראות את כולם נותנים מאתיים אחוז, כולם רוצים לתת לו הכל. יש לו מן אנרגיה כזאת שגורמת לאנשים לעשות את זה. לא לרצות לאכזב, לדעת שאני לא רוצה לאכזב. זו אחת החוויות הכי משמעותיות שלי ומאתגרות שלי".

יובל שרף משחקת ב"פלאות", סרטו החדש של נשר.

"מעבר לזה שאני חושבת שאבי הוא במאי מוכשר, גאון, מלא התלהבות ותשוקה ועם כל כך הרבה כבוד והערכה לעבודה שהוא עושה ובעיקר לשחקנים שלו. אני חושבת שהוא במאי אמיץ שלוקח החלטות אמיצות גם בבחירת הסרטים שלו ובעיקר בבחירת השחקנים שהוא בוחר לעבוד איתם.

"כשהגעתי לאודישן של קלרה לסרט המופלא – אם יורשה לי לומר – 'פעם הייתי', לא רק אני נבחנתי שם. גם אבי היה באודישן... קראתי את התפקיד ואמרתי לעצמי: קלרה היא אני ורק מי שמכיר אותי טוב יודע את זה.

"נורא סיקרן אותי לדעת מה אבי יחשוב. איך שנכנסתי עם השמלה משנות ה-40 והשיער מוקפד עם רולים, המטפחת הישנה שהיתה מונחת בתיק והמבטא הרומני (מי שעבד עם אבי יודע: או שתבוא בדמות או שאל תבוא בכלל), הוא ראה אותי מיד, את הפצע שלי ואת הנפש העדינה שמסתתרת מאחורי חזות קשוחה. והוא ידע להביא אותי למקומות שאפילו אני לא ידעתי שקיימים בי.

"האומץ שלו לבחור דווקא את השחקנים הכי לא צפויים, הרצון שלו לעבוד עם קומיקאים והיכולת שלו לגרום להם לגעת באמת שלהם היא יכולת נדירה בעיני.

"אבי, אני אוהבת אותך. נו, מה?"

מיה דגן שיחקה ב"פעם הייתי", סרטו של נשר משנת 2010.

"ידידי אבי נשר הוא שובב גדול, ולכן כל סרט חדש שלו ממלא אותי סקרנות – מאיפה הממזר הזה יפתיע הפעם, איזה ארנב ישלוף הע?קרו?ט מהכובע.

"כי כשאבי עושה סרט על צבא, אצלו החיילים לא יורים ולא בוכים כי אם מזמרים ומרקדים ונלחמים זה בזה בכוסות לבן. וכשהנושא הוא השואה, הוא יעטוף אותו בסיפור התבגרות נוטף הורמונים וחן נעורים, לצידם של שדכן מצולק ורחום לב וגמדים שמנהלים בית קולנוע. התקומה והקוממיות יהפכו אצל אבי לסרט מאפיה אפל וקודר, ההגירה תהפוך למשחק קריקט, וירושלים הקולנועית שלו תפנה את קדושתה לטובת פילם נואר היפ-הופי.

"להווה ידוע – המציאות כאן חונקת לא פעם את דמיון יוצריה. בכדי 'להיחשב' ו'להשתייך', עליך לתפקד בתוך אחת ממגירות הנושאים (הסכסוך המדיני; הדכדוך השואתי; הלכלוך העדתי; וכד') הכולאים את הישראליות בתוך הגדרה צרה, מיושנת ומייגעת. ואבי בא אל ארון המגירות הזה, שולף רוגטקה מהכיס האחורי ושובר את הכלים, מפרק בזה אחר זה את המיתוסים הישראליים העבשים.

|אומרים עליו, ולא תמיד מתוך פרגון, שהוא מלך המיינסטרים המקומי. אני אומר – הוא החתרן הבלתי נלאה שלנו, בועט וחובט ב'ריאליזם הציוני', ולרגע לא מרפה מהחיוך השובבי, כאומר – אל תשכחו חבר'ה, זה קולנוע, ובאנו ליהנות!"

שמי זרחין ביים את הסרטים "לילסדה", "מסוכנת", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי" ו"העולם מצחיק".

"אבי נשר הוא אמן. אמן קולנוע במלוא מובן המילה. המייחד את סרטיו הוא שניתן לראות מעבר לסיפור, את השימוש המדויק והייחודי של שימוש בשפה קולנועית. הצילום, הפריימינג הייחודי, העיצוב האמנותי והשימוש במטפורות קולנועיות הנותנות נופך אומנותי ויוצרות עולם פלאי בכל אחד מסרטיו. למשל בסרט 'פעם הייתי', מול משרדו של השדכן ניצול השואה, עמד דוכן בייגלה ובו תנור אבן, ממנו השתלחו לשונות אש תמידיות אשר השתקפו על חלון משרדו של ברייד השדכן בכל סצנה – ואיתם זיכרון השואה. ב'פלאות' יש שוט מעקב של הדמות אותה אני מגלם, החוקר הפרטי גיטיס, המצולם מבעד לחלונות הרכבת הקלה הנוסעת. גם כן, יצירת אמנות – ניתן היה לצלם את השוט של החוקר הפרטי הולך ברחוב ההומה אדם, אך הבחירה לצלם מבעד לחלונות הרכבת הקלה מעצימה את השוט ואת הדמות, וזוהי בחירה קולנועית אמנותית וייחודית.

"מעבר לזה, אחד הדברים שהכי מייחדים את אבי הוא דרך העבודה שלו עם שחקנים. הוא אחד הבמאים היחידים שאני מכיר שהטקסט לא קדוש עבורו, שיושב עם כל שחקן ושחקן ומשכתב איתו ביחד את הסצנות – כך שהטקסט יישב לשחקן בפה בדרך הכי טבעית. כך הוא גם גורם לשחקן להרגיש חלק מהיצירה, ונותן תחושה טובה, שהבמאי קשוב לשחקניו.

"אני באמת מאמין שצריך לתת לאבי נשר את פרס ישראל ואני אומר את זה ברמה אובייקטיבית לגמרי – מעבר לאהבתי האישית את האיש אני חושב שאין עוד במאי שתרם לקולנוע הישראלי כפי שאבי נשר תרם. אני חושב שהוא שייך לפנתאון הבמאים הגדולים הישראלים ביחד עם אפרים קישון ואורי זוהר. הסרטים שלו, 'סוף העולם שמאלה', 'הלהקה', 'דיזינגוף 99', 'הסודות', 'פעם הייתי', ובשאיפה שגם 'פלאות', כבר הפכו מזמן לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית, ואני ממש מרגיש שכשאתה אומר קולנוע ישראלי – אתה אומר אבי נשר.

"לא הרבה אנשים יודעים עד כמה אבי נשר הוא אדם חם, אוהב ומפרגן. הוא יוריד את הכוכבים מהשמיים בשביל השחקנים שלו ועל כך הם תמיד יכירו לו תודה. הסרט הראשון שעשיתי עם אבי היה 'הסודות'. לא ממש הכרנו באופן אישי והיה לי משפט בסרט בסצנה עם אניה בוקשטיין – אני מביט בה ואומר שבמוזיקה תמיד מלמדים מה נכון לעשות, אך בחיים לפעמים דווקא הלא נכון הוא הדבר הנכון. מאוד אהבתי את המשפט הזה. באחד מביקורי בחדר העריכה ראיתי שהמשפט ירד בעריכה ואמרתי לאבי שלדעתי הוא חייב להחזיר את המשפט ושאינני אומר זאת מכיוון שאני השחקן שאומר אותו אלא מכיוון שהמשפט הזה חשוב לסרט. למחרת קיבלתי מייל מאבי שהוא מודה לי על כך שהסבתי את תשומת ליבו והוא אכן החזיר את המשפט. הדבר כה חימם את ליבי וריגש אותי, לראות שהבמאי הגדול מקשיב לשחקן צעיר שזה לו הסרט הראשון – וזה אומר הרבה על האיש".

אדיר מילר שיחק ב"הסודות" וב"פעם הייתי", ומשתתף גם ב"פלאות".

"הגענו אל המשרד של אבי בפרויקט סי אנד סאן ביום קיץ חם מאוד ביולי 2008. מאחורינו, דוד ליפשיץ, אסף שלמון ואני, היו כבר 5 עונות של 'ארץ נהדרת' וחלמנו לעשות סרט קולנוע אמיתי עם כל הקאסט. משהו תנ"כי על סדום ועמורה עם השלכות מפתיעות לימינו אנו, ובקיצור, להיט! העם צמא! לתדהמתנו, התסריט המדהים והקורע מצחוק שכתבנו התקבל באופן צונן למדי במשרדי אחת משתי הקרנות החשובות לעידוד הקולנוע הישראלי. במשרדי הקרן השנייה, לעומת זאת, הוא הושלך אחר כבוד אל המגרסה. המפיק דודי זילבר הציע שאולי ניתן לאבי נשר לקרוא ולקבל כמה טיפים. וכך ניצבנו, מיוזעים ושונאים את העולם, בשעריו של מה שבעינינו היה אחד המבנים המשוקצים בישראל. הדור-מן התלבט רבע שעה עד שהסכים להכניס אותנו.

"'קראתי את התסריט שלכם – נורא מצחיק', אבי פתח את השיחה בדרך היחידה שבה צריך לפתוח שיחה כזאת בעולם תרבותי. 'יש שם את כל הבדיחות וכל מה שאתם רוצים להגיד – אני רק יכול לעזור לכם קצת עם המבנה'. הוא קרא לזה 'מדרגות ואינסטלציה'.

"בשנתיים התמימות שחלפו מרגע זה ועד להקרנת הבכורה אבי לימד אותנו תואר ראשון ושני בתסריטאות, ואת כל מה שצריך לדעת על בימוי והפקה של סרט קולנוע. חוץ מזה הוא גם הגיש לנו וופלות וקולה וסיפר המון סיפורים מרתקים שהתחילו באורי זהר והסתיימו בג'יימס קמרון. בתעשייה שהיא לעיתים תחרותית וחמוצת פנים מדי, היה מדהים לראות יוצר מעניק בנדיבות כזאת את כל הסודות והידע שצבר עם השנים, והכל מתוך אהבה מדבקת למקצוע וברק בעיניים של ילד שמתפלח לראשונה לאולם קולנוע. ברור שהוא הציל לנו את הסרט. אבל לפרויקט הדיור המפלצתי והמושחת של מלך סדום קראנו דד סי אנד סאן. כי אנחנו חראות".

מולי שגב כתב (ביחד עם דוד ליפשיץ ואסף שלמון) וביים (ביחד עם אדם סנדרסון) את הסרט "זוהי סדום", לו שימש נשר עורך תסריט.

"כל ילדותי, בכל ערב יום העצמאות נהגנו לחכות, אני וחבריי, מול הטלוויזיה ולפגוש שוב בסרט 'הלהקה'. תמיד אמרתי להם שאחת מהשאיפות שלי, כשאגדל ואהיה שחקנית, היא לפגוש את הבמאי ולעבוד איתו. הייתי מלאת סקרנות לעבוד איתו, להיכנס לעולם שלו ולחזון הקולנועי שלו.

"אפילו בסצנה שהוא משתתף בה בעצמו ציינתי באוזניהם שוב ושוב: 'הנה, זה הבמאי אבי נשר, זה שנכנס למסיבה...' - ובאורח פלא, שיחק לי המזל לפתוח את הקריירה שלי בתפקיד ראשון בסרט פרי יצירתו, 'סוף העולם שמאלה'.

"כבר מהמפגש הראשון הבנתי שאני בידיים טובות. לא משנה אם אקבל את התפקיד או לא, האיש מאשר לי להיות אני ואפילו מעודד את זה. יש אמת מאוד גדולה בעבודה עם אבי, בחרנו להיות באזור הכי קרוב למציאות שלי, לפגוש אותו ואותי במרכז הלב, הכל כדי שנוכל להיות טובים יותר, יחד כצוות, ובכלל כאנסמבל עם שאר הצוות והשחקנים.

"ידעתי והבנתי די מהר שהחוויה עם אבי תהיה לי חד פעמית, ולמרות שהיית ממש בתחילת דרכי הצלחתי לזהות שהדרך המפרכת שלו תביא לנו דיוק והגשמה. אני זוכרת שלקחתי על עצמי הבטחה לדבוק בנחישות הזאת בדרך ליצירת כל תפקיד. אבי נמצא שם, בכל הפרטים הקטנים ובשאלות שמביאות אותי לסיים יום צילום וללמוד ממנו עוד ועוד. השפה הקולנועית של אבי איתי לאורך כל הדרך, ההפתעה, לא לדעת לאן אנחנו נכנסים לפני כל סצנה ומצד שני להיות בתחושה המלאה שכבר חיפשנו הכל בדיוק רב. זה מה שהופך את אבי למיוחד במינו בעיניי, וזה הרי הדבר שלשמו התכנסנו: לספר סיפור בצורה הקרובה והמדויקת ביותר".

לירז צ'רכי השתתפה בסרט "סוף העולם שמאלה"

"לתפקיד של מאיר מ'פעם הייתי', הספרן שמתאהב במי שאמורה לשדך לו נשים אחרות, אפשר אולי היה ללהק שחקן קצת יותר מבוגר ממני, כבד גוף יותר, 'סטריאוטיפ' של ספרן.

"באתי לפגישה עם אבי והתחיל רומן. ההיכרות, החיפוש שלו, הגישושים, הסקרנות להבין מי אני ומה אני יכול להביא לדמות של מאיר, החשיבה יחד בתהליך החזרות ובמהלך הצילומים – כל אלה היו מתנה שכל שחקן מייחל לה בתהליך עבודה. אבי נותן אמון מלא אחרי שהוא בחר אותך, כולל המנדט שאתה אולי יודע כבר משהו על הדמות שלך יותר ממנו. זה לא מובן מאליו וזה נותן מרחב יצירתי ענק. כשכל זה מלווה בצחוקים בחזרות, שיחות וניתוחים מרתקים – ואפשר בדרך להרוויח את כל הידע הקולנועי שלו – אז מה צריך יותר?

"(צריך לעבוד אתו עוד פעם!)"

דרור קרן שיחק ב"פעם הייתי".

"אומרים שאתה בר מזל אם פגשת מורה אחד ששינה לך את החיים. לי זה קרה אי שם בשנת 2006 בכיתה קטנה ונידחת בבית הספר סם שפיגל. במערכת השעות נכתב 'מבנה לפיצ'ר עם אבי נשר'. אני, סטודנט מתנשא שכמוני, חשבתי שהאיש שהביא לנו את 'הלהקה' ו'סוף העולם שמאלה' לא יכול ללמד אותי דבר. כי הרי מה לקולנוען בשלהי גיל ה-50 ולסטודנטים צעירים ומלאים בזרעים שכמונו? ובכן, מסתבר שלא מעט. אבי התגלה כמורה בכל רמ"ח אבריו. האינטליגנציה שלו העמידה אותנו במבוכה פעמים רבות. אך מעבר לכך, הדרך שבה דיבר על קולנוע הייתה חדשה לגמרי עבורי. היה בו ניצוץ של אהבה כנה ועמוקה למקצוע שלו. העושר התרבותי שספג במהלך שנותיו נטף לכל עבר ושטף את הכיתה שלנו באהבה מחודשת לקולנוע. אך מעבר לכל אלה היה למעשה משפט אחד ששינה את חיי, ולפחות של שניים נוספים מחבריי. היה זה המשפט הראשון שאבי אמר והוא הלך בערך כך: 'המטרה היחידה שלי מהקורס הזה היא להגיע לאולם הקולנוע בעוד שנתיים-שלוש, לבכורה של הסרט הראשון שלכם'. רק כדי להבהיר: למדתי במגמת תסריטאות. להגיד משפט כזה לחבורה של סטודנטים מופנמים ומסוגרים שאת רוב חייהם בילו בצפייה מרתונית בסרטיו של טוד סולונדז עלול להיחשב כירידה מהפסים. אך מעולם לא פגשתי אדם שיורד מהפסים באופן כל כך משכנע. היה זה הרגע שבו אבי הפך אותי לשבוי שלו.

"בהמשך דרכי הזדמן לי לעבוד עם אבי על אחד מסרטיו האחרונים. הייתה זו עבודה אינטנסיבית ומרובת חודשים בה למדתי יותר מאשר עשור שלם בבית ספר לקולנוע. גיליתי שאבי, מעבר להיותו מורה, הוא פשוט קולנוען מופלא. הוא מאסטר בבניית עולם קולנועי ובימוי השחקנים שלו עורר בי השראה פעמים רבות. אני זוכר שחקנית אחת שהגיעה להיבחן לאחד מהתפקידים הראשיים ופשוט לא הצליחה לקלוט את האנרגיה שהסיטואציה דרשה. לאבי הייתה תחושה טובה בקשר אליה ולכן הוא החליט ללחוץ לה על כמה כפתורים. עכשיו שתבינו, מדובר בשחקנית מפורסמת ומוכחת, כזו שאודישן אמור להיות טיול בפארק בשבילה, אבל היא פשוט לא הצליחה להתקרב לביט שאבי כיוון אליו. הוא החליט לנבור קצת בעבר שלה ומפה לשם השחקנית הזאת פתאום מספרת על חוויה מטרידה ביותר שנחתה עליה משום מקום כמה שנים קודם לכן, היא התרגשה נורא ולאחר כמה רגעים כאלה אותה שחקנית עומדת ובוכה את נשמתה מול אבי, ואז הוא אומר לה 'את מופלאה, וזה בדיוק מה שרציתי שתרגישי... עכשיו קחי את ההרגשה הזו ותעשי את הטקסט עוד פעם...' היא עשתה את זה, וזה אכן היה מופלא. עכשיו – בין אם השחקנית הזו תקבל את התפקיד או לא, היא יוצאת מהאודישן אחרי שעברה חוויה יוצאת דופן. היא נכנסה לחדר במצב צבירה מסוים ואחרי עשר דקות יצאה ממנו עם שיעור לחיים. זה הכוח של אבי, לקחת אותך למקומות שאף פעם לא היית בהם. וכמו בשיעור, כך באולם הקולנוע. אבל מעבר לכל הסופרלטיבים שאפשר להרעיף אל אבי, אומר רק כך: מדובר באדם החיובי ביותר שיצא לי להכיר בחיי".

יונתן בר אילן הוא מפיק ותסריטאי "חתולים על סירת פדלים", סרט שנולד במסגרת שיעוריו של נשר.

מה אתם חושבים על הסרטים של אבי נשר? ספרו לנו בפייסבוק