בסרטי שודים למיניהם, בעיקר כאלה שעוסקים בגניבת חפצי אמנות יקרים מפז, מגיע לפעמים מומחה, משכיל הנושא את אפו אל על, שתפקידו לבדוק את אותו ציור, פסל או דף תווים לקונצ'רטו של באך ולהכריז שאכן, מדובר ביצירה המקורית, שאת ערכה אין לשער. ב"ההצעה הטובה ביותר", אותה דמות-סטוק של מומחה קיבלה סוף סוף סרט משלה. וירג'יל אולדמן (ג'פרי ראש) הוא מומחה לאמנות וכרוז בבית מכירות פומביות, שם הוא מנצח על מכירות של חפצי אמנות יקרים. מדי פעם, בעזרת משת"פ בקהל, הוא מנצל את הידע שלו לטובתו ומתמרן את המכירה כדי להשיג בעצמו חפצי אמנות בחלקיק משוויים האמיתי. הוא מאחסן אותם בביתו הענק והיקר מאוד למראה, שם הוא חי לבד. כי, כפי שניתן לצפות, לא מדובר באדם סוציאלי או רומנטי במיוחד.
כל זה עד שהוא מקבל את אותה שיחת טלפון מאישה מסתורית. כי סרטי מתח בדרך כלל הרי מתחילים משיחת טלפון מאישה מסתורית. האישה, קלייר, מזמינה אותו אל אחוזת משפחתה, המלאה בפריטים עתיקים שאותם אפשר למכור לכל המרבה במחיר. אלא שלאורך כל התהליך, קלייר עצמה מתחמקת מלהיראות. אין ספק שמשהו מסתורי קורה. ובינתיים, אולדמן גם מוצא פיסות של מכניזם מסתורי לא פחות, אותן הוא מרכיב בעזרת ידידו הצעיר (ג'ים סטורג'יס). דברים מעניינים קורים.
כל עוד הסרט בונה את המסתורין, הוא מצוין. ג'פרי ראש הוא שחקן מעולה, אם כי הוירג'יל שהוא מגלם הוא פשוט לא אדם סימפטי במיוחד. גם סילביה הוקס, ההולנדית האלמונית שמגלמת את האישה בטלפון, היא מצוינת. כראוי לנושא שבו הוא עוסק, הסרט מצולם באלגנטיות ומתקדם בקצב מכובד ומלכותי. פיסות של הפאזל נגלות לעינינו בהדרגה. כל זה עובד עד אותו רגע שבו כבר ראינו מספיק ואנחנו יודעים בדיוק מה קורה, אבל הסרט עדיין מתעקש לעשות קולות של מסתורין. כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, המסתורין מעניין יותר מהפתרון. בשלב כלשהו, האמת מאחורי ההתרחשויות שאמורה להיות ההפתעה הגדולה הופכת ליותר מסתם צפויה: זאת האפשרות היחידה. הסרט עושה הכל כדי לאותת מראש לאן הוא הולך חוץ מלחלק לקהל תרשימים. קשה להאמין שחצי שעה לפני הסוף נשאר מישהו בקהל שלא ניחש מראש את ה"טוויסט", ובכל זאת הסרט מושך ומושך את הדרך לשם, כאילו כולנו כוססים ציפורניים ממתח.
בחלקו השני הסרט מתחיל להרגיז בדרכים אחרות: אולדמן האנטיפת הוא פשוט לא דמות מעוררת הזדהות, והחשש לגורלו אינו טורד מנוחה במיוחד. הסרט גם בלי ספק עובר את מספר הפעמים החוקי לסרט אחד שבו דמות כלשהי אומרת "זהו! נמאס לי! אני הולך ויותר לא תראו אותי בחיים!" וחוזרת בה מיד בסצינה הבאה. הסרט נשאר אלגנטי, יפה ומכובד לכל אורכו, אבל זה הופך לסטייל בלי שום דבר מתחתיו. אתה יכול ללבוש טוקסידו, להקפיד על כללי הנימוס ולדבר במבטא בריטי, אבל זה עדיין לא הופך אותך לאדם מרתק.
מצפים לסרט "ההצעה הטובה ביותר" ? ספרו לנו בפייסבוק