וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"החטיפה של מישל וולבק": ראיון בלעדי עם מישל וולבק

לרגל הקרנת הסרט בכיכובו בפסטיבל הקולנוע הצרפתי, הסופר הפופולרי והסנסציוני מדבר על הכל: שנאת הנשים, שנאת האדם, שנאת האיסלם ולמה הוא חייב לכתוב ולעשן

יח"צ - חד פעמי

עוד לפני המטוס המלזי, גם מישל וולבק נעלם כאילו שבלעה אותו האדמה. זה היה בספטמבר 2011. הסופר הצרפתי היה אמור להגיע לאירוע בהולנד, אך פשוט לא טרח לצוץ בו. הוא לא הודיע על כך לאף אחד, ומאוחר יותר, כשהקולגות שלו ומכריו ניסו להבין מה פשר ההברזה, לא ענה להם.

דממת האלחוט נמשכה כמה ימים, ומובן מאליו שהולידה עמה שלל תיאוריות קנוניה בכלי התקשורת. רמזו שנחטף, שהתאבד והיו אפילו כאלה שהתעקשו כי בשל התבטאויותיו בעבר נגד האיסלם, הפרובוקטור מוחזק כבן ערובה בידי אל-קעידה. בסופו של דבר, וולבק פשוט הפציע מחדש, כאילו לא קרה כלום, ובלי לספק שום הסבר משכנע לתעלומה. בכך תרם עוד קצת לתדמית שלו כאושיה האקסצנטרית ביותר בעולם התרבות הצרפתי, וגם הוסיף עוד סימן שאלה מסביב לאישיותו המעורפלת.

שלוש שנים לאחר מכן, מגיע עתה הסרט "החטיפה של מישל וולבק", המבוסס על אותם ימים אבודים. הקרנתו נערכה בפסטיבל ברלין האחרון, והוא התגלה כאחת ההפתעות המרעננות של האירוע וקצר בצדק שבחים. קצת יותר מחודש לאחר הפרמיירה הברלינאית, עורכת היצירה הייחודית הזו את הבכורה הישראלית שלה במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים – היום בירושלים, מחר בתל אביב, מחרתיים בחיפה.

כך, גם מעריציו הרבים של וולבק בארץ יוכלו להתענג על הסרט ולראות בו כיצד בגיל 58, אלילם מגלם לראשונה בחיו את התפקיד הראשי. עם זאת, אין מדובר במסמך דוקו – לכל היותר, זה מוקומנטרי, ובכל מקרה רב בו הבדיון על המציאות. כל מה שמתאר בו הבמאי גיום ניקולו אינו אלא ספוקלציה: לפי המוצג כאן, הסופר נתפס כבן ערובה בידי קבוצה משונה של עבריינים תמהוניים, שחטפו אותו ואז שיחררו אותו מסיבות לא ברורות, ובמהלך ימי השבי פיתחו עמו חברות יוצאת דופן.

ההיעלמות של מישל וולבק.
"אני שחקן מצוין". מישל וולבק בסרט בכיכובו

האם בגרסה הקולנועית של הסיפור יש לפחות גרעין של אמת? לא ממש. אני פוגש את וולבק יום לאחר הפרמיירה הברלינאית, והוא מצטער לבשר שהאמת די בנאלית – בהנחה כמובן שבוחרים לקבל את דבריו. "מה שקרה", הוא אומר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות, "זה שנפל לי בזמנו האינטרנט בבית, אז לא יכולתי לרכוש את כרטיס הטיסה להולנד, ובהמשך לכך גם לא יכולתי ליצור קשר עם אנשים ולהודיע להם שאני לא מגיע ושהכל בסדר. אבד לי הקשר עם העולם החיצון ובגלל זה גם לא ידעתי על כל הדרמה שהתפתחה סביב ההיעדרות שלי. כל זה נודע לי רק בדיעבד".

את הדברים הללו, כמו גם את כל מה שיאמר בראיון, וולבק ממלמל בנימה אדישה, מבטו מופנה כלפי מטה, ידיו לעתים אוחזות בקצה סיגריה ולפעמים משחקות בצעיף. בקומתו הנמוכה וקולו השקט, חולצת הג'ינס המקומטת שלו, פניו מלאות ההבעה אך חסרות הרגש ושפת גופו המשונה, הוא נראה כהפך המוחלט של כוכב הקולנוע האידיאלי: ממש תמונת התשליל של ג'ורג' קלוני, שמקיים את מסיבת העיתונאים הנוצצת שלו בדיוק בעת שאני פוגש את הסופר בחדר חשוך ומחניק במתחם הפסטיבל.

אך אף שהסופר אפילו אינו מסוגל להביט בעיניו של בן שיחו, הוא בכל זאת פורח מול המצלמה, ממש כמו שחקן רב תהילה, כאילו שנולד בשבילה. התצוגה שלו בסרט משוחררת, פרועה, שנונה, סוחפת, מבריקה ומלאת עוקץ. גם שאר המשתתפים כאן עושים עבודתם נאמנה, אבל לכולם ברור שהסרט מוצלח ומענג בעיקר בזכות וולבק, וגם הוא מודה בכך. "כן, אני חייב להודות שאני שחקן מצוין. הסתכלתי בעצמי בסרט, ואני מצחיק", הוא מצהיר.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית
מישל וולבק. פרנסואה ברטייה, GettyImages
"אני שיכור, אוטיסט, מדוכא". מישל וולבק בפסטיבל ברלין/GettyImages, פרנסואה ברטייה

ציפית ליהנות כל כך מלראות את עצמך על המסך?

"ממש לא. הרי עד היום, אם הייתי מזפזפ ונתקל בעצמי מתראיין בטלוויזיה, מיד הייתי מעביר. אני לא יכול לסבול לראות את עצמי על המסך. גם לרגע לא חשבתי שאתגלה כשחקן טוב, ומוזר לי שכך קרה. אין לי דרך להסביר את זה, אבל זו עובדה: כולם אמרו לי אחרי ההקרנה שהייתי נהדר והם צודקים. פחדתי לקבל את התפקיד. חששתי שאהיה גרוע, שאבזבז לאנשים זמן וכסף, ואני יודע שלא את הכל אפשר לתקן בעריכה, אבל משום מה ההימור הצליח. לא ברור לי איך...".

את מי אתה משחק כאן? את עצמך, או דמות בדיונית?

"מה זה משנה. להיות עצמך או לשים את עצמך בעור של מישהו אחר, מה ההבדל? ממילא הכל בחיים זה אלתור, זה לא שאנחנו יודעים מה אנחנו יודעים להגיד בכל רגע נתון, אנחנו מאלתרים מול דברים שקורים".

כל הדיאלוגים בסרט מאולתרים? כך זה מרגיש.

"כן, הכל מאולתר, כמו בחיים. אני מניח שאם הייתי צריך ללמוד טקסט כתוב מראש, הייתי עומד בזה, אבל מן הסתם הייתי משכתב אותו תוך כדי הצילומים, אז זה היה יכול להיות קצת מעיק".

וכשאילתרת אותם, עשית זאת בתור מישל וולבק, או בתור דמות בדיונית בסרט בדיוני?

"בתור דמות בדיונית. בחלק מהדברים שאמרתי היתה כנות, ועדיין שיחקתי תפקיד. קודם כל, אני עומד בסרט בפני מצבים שמעולם לא קרו לי. דבר שני, אני מגיב להם כפי שאולי לא הייתי מגיב להם במציאות. זה מה שכיף בקולנוע מבחינתי – אתה יכול לעשות דברים שאחרת בחיים לא היית עושה. להיות אתה עצמך, זה לא מעניין. הציעו לי פעמים רבות לעשות עליי סרט תיעודי, ואני שמח שסירבתי. החיים שלי כשלעצמם, לא מעניינים מספיק. רק כשלוקחים אותם לכיוון בדיוני כפי שעשינו כאן, זה נהיה מעניין".

אז אתה מגלם כאן דמות, ועדיין נראה שהיא מבוססת על הפרסונה המציאותית של מישל וולבק, בעיקר על כל הקלישאות שיש לגביך – וולבק השיכור, וולבק האוטיסט, וולבק המדוכא.

"שיכור, אוטיסט, מדוכא – זה לא קלישאות, זה דברים נכונים לגמרי. אני בהחלט כזה. השכרות, האוטיזם, הדיכאון, זה הכל אספקטים של האישיות שלי".

נהוג גם לומר שאתה מינזטורפ, איסלמופוב, סקסיסט. גם עם זה אתה מסכים?

"מיזנטרופ? כמובן. איסלמופוב? בעיקרון כן, אם כי בזמן האחרון האיסלמופוביה שלי קצת פוחתת, אני לא יודע להסביר למה. סקסיסט? מה זה בעצם אומר סקסיסט?".

הדמות הנשית היחידה בסרט היא של זונה, יש בזה משהו קצת צורם.

"מממ...אני לא יודע...אבל משלמים לה על הסקס בכל מקרה, וזה לא הדמות שלי שמשלמת לה".

בפעם הראשונה דמות אחרת משלמת לה כדי שתשכב עמך. בפעם השנייה אתה כותב לה שיר תמורת הסקס. זה משהו שקרה לך פעם?

"לא, כי אף פעם לא הציעו לי סקס תמורת שיר, אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היו מציעים".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"מעריץ את מל גיבסון". מתוך "חטיפתו של מישל וולבק"/מערכת וואלה!, צילום מסך

זו הפעם הראשונה שוולבק מככב בסרט, אבל בהחלט לא מדובר בפלירט הראשון שלו עם המסך. הוא כבר ביים בעצמו עיבוד לאחד מספריו, "אפשרות של אי", וכן סרט אירוטי קצר במסגרת פרויקט טלוויזיוני. נוסף לזאת, הופיע בתפקיד קטן בסדרה צרפתית, ועוד לפני כל זה, למד קולנוע בצעירותו. "עשיתי זאת לאחר שכבר למדתי אגרונומיה, אבל הבנתי שלעולם לא אוכל לעבוד בעבודה רגילה", הוא מסביר. "אז החלטתי שאני צריך לעבוד במשהו 'יצירתי', וחשבתי בהתחלה שיהיה לי קל יותר להתפרנס כתסריטאי מאשר כסופר".

והיית גם עכבר קולנוע?

"קצת. בתחילת הדרך. אהבתי סרטים אילמים, בעיקר את הגרמניים. אהבתי את טרקובסקי, כי אפשר היה לתפוס תנומה נהדרת בזמן הצפייה בו. אהבתי את לואי דה-פינס, אני חושב שהוא גאון בורלסקה שאין לו מקבילה. אהבתי את 'מקס הזועם', ויש בי הערצה למל גיבסון. הוא מיוחד. בכל מחווה קטנה שלו יש עוצמה גדולה".

ואתה גם אוהב את "שר הטבעות", נכון? הן את הספר והן את הסרטים.

"כן, הסרטים לא איכזבו אותי. יש בהם נאיביות, תשוקה אמיתית, כבוד וגבורה. אין בהם טיפה של ציניות ושל מודעות אירונית. זה דברים שנדיר למצוא היום".

אבל את "ההוביט" לא הלכת לראות.

"לא, זה ספר הרבה פחות טוב מ'שר הטבעות', הרבה פחות עשיר ומעניין. אז אפילו שפיטר ג'קסון ביים, אני לא חושב שיש בו הרבה פוטנציאל קולנועי".

ובאופן כללי, אתה הולך לקולנוע בימינו?

"לא, בכלל לא, אני גם לא כל כך יוצא מהבית. בזמנו, הייתי נוהג ללכת לקולנוע ואז למסעדה. אבל מאז שאסרו על העישון במסעדות, אני כבר לא הולך למסעדות, ולכן גם הפסקתי ללכת לקולנוע".

אתה חייב לעשן.

"כן, בלי הסיגריה לא הייתי מתחיל לכתוב ספרים".

אז אתה רואה סרטים בבית?

"כן. ראיתי את 'ונדטה' לא מזמן, ואת 'רמבו'. את שניהם לא אהבתי. ואני רואה הרבה ריאליטי, הרבה טראש טלוויזיוני, אני אוהב לראות את זה".

וחשבת פעם להשתתף בעצמך בריאליטי?

"לא צריך להגזים...".

ולשחק בעוד סרטים, את זה תרצה?

"כן, אני חושב שכן. זה בסך הכל מלאכה מעניינת למדי, והסרט הזה השאיר לי טעם של עוד. בפעם הבאה גם אגיע לפרויקט עם הרבה פחות חשש".

יכול להיות שמעתה והלאה תתמקד בעשייה קולנועית, ולא תכתוב יותר ספרים? ברומן האחרון שלך, "המפה והטריטוריה", היתה תחושה של אקורד סיום.

"לא, אני חייב להודות במשהו עצוב: אני לא כותב ספרים כי יש לי מה להגיד. אני כותב ספרים כדי שלא יהיה לי משעמם. אני חייב להמשיך לכתוב. החיים לא מעניינים מספיק בלי הספרים".

מה אתה חושב על העיבודים הקולנועיים לספרים שלך?

"את 'אפשרות של אי' אני עשיתי, אז אין לי מה להגיד. 'הרחבת תחום המאבק' הוא טוב, ראיתי אותו שוב לא מזמן וזה עדיין עובד. 'החלקיקים האלמנטריים', לצערי, הוא לא סרט טוב, לא טוב בכלל. את 'פלטפורמה' מעולם לא הביאו אל הבד ואני יותר ויותר מהרהר בכך שהגיע הזמן שזה יקרה. מבין כל הספרים שכתבתי, בו יש הכי הרבה בשר. צריך למצוא בשבילו במאי שלא מפחד מסקס, אבל לא נראה שחסר לי כאלה. הבעיה זה הדמות של ולרי. מבין הדמויות שכתבתי, היא הכי מוצלחת והכי אהובה על אנשים, ולא יהיה קל למצוא שחקנית שתגלם אותה. אני אוהב את סופי מרסו".

מסיבת עיתונאים עם הסופר מישל וולבק. נמרוד סונדרס
"אני כבר פחות איסלמופוב מפעם". מישל וולבק במהלך ביקורו בישראל/נמרוד סונדרס

עד שיגיעו העיבודים ל"פלטפורמה" ואולי גם ל"אפשרות של אי", אפשר להתענג על "החטיפה של מישל וולבק", וליהנות בו משפע פנינים של הסופר. זה משחרר את חרצובות לשונו ופוגע בכל מה שזז, כולל במדינתו, שאמנם העניקה לו את הגונקור, הפרס הספרותי הכי יוקרתי בה, ובכל זאת הוא עולב ועולב בה. לדבריו בסרט, צרפת רק מתיימרת להיות דמוקרטיה, אך כמו כל שאר המדינות במערב אירופה, אינה אלא דיקטטורה.

"זה מצב עצוב", הוא אומר על כך. "עצוב לי שאני לא חי בדמוקרטיה. אין בצרפת שום חיים דמוקרטים. מבקשים ממני לבחור נציגים ושהם יחוקקו בשבילי חוקים, אבל זו לא דמוקרטיה אמיתית. אני רוצה להצביע ישירות על כל חוק וחוק, שישאלו את דעתי ולא יחליטו בשבילי. כנ"ל לגבי המיסים: לוקחים ממני כסף, אבל לא שואלים אותי כמה ממנו יילך לצבא וכמה יילך לחינוך. זו לא דמוקרטיה אמיתית".

היו השנה בצרפת יותר הפגנות מאי פעם, והן היו סוערות ואלימות. האם ההתקוממות האזרחית הזו היא בעיניך צעד דמוקרטי חשוב?

"לא, בכלל לא. הרחוב הוא לא צורת ביטוי נורמלית של דמוקרטיה. צורת הביטוי היא הצבעה ישירה של חוקים, זה הכל. מה שכן, ההפגנות הללו מוכיחות שהדמוקרטיה לא עובדת. המפלגות כבר לא מייצגות אותנו, הן לא מייצגות כלום. אנשים הולכים להצביע אבל הם יודעים שאף אחד לא באמת מייצג אותם".

מה דעתך על האיסור שהוטל על ההופעות של הקומיקאי האנטישמי דיידונה? האם זו פגיעה בחופש הביטוי ולכן גם בדמוקרטיה?

"לא, אין לזה שום קשר לדמוקרטיה. הסברתי מה הבעיה עם הדמוקרטיה, חופש הביטוי לא קשור לזה. לגבי דיידונה – זה נושא ישן ולא מעניין. מעולם לא ראיתי שום דבר שעשה, ואני לא מכיר אותו אישית. אומרים שהוא היה מצחיק פעם".

היית רוצה להיות שר בממשלה?

"כן, אבל רק שר הכלכלה, לא שר תרבות או משהו כזה".

אתה אומר בסרט שאתה משוכנע כי אם יבקשו מהנשיא פרנסואה הולנד לשלם תמורתך כופר, הוא לא יעשה זאת. למה אתה כל כך משוכנע בכך.

"זו תחושתי. היתה פעם אחת שבה באמת חשבתי שיחטפו אותי – כשנסעתי למקסיקו, שם חוטפים את כל המפורסמים. אז תהיתי מי ישלם עליי כופר, והגעתי למסקנה שככל הנראה, אף אחד. אולי המו"ל שלי. בכל מקרה, היו משלמים עליי פחות מאשר בשביל כדורגלן כלשהו, ובכל מקרה – כל סכום שהיו משלמים, לא הייתי שווה אותו".

אבל אנשים אוהבים אותך. תראה את השחקנים האחרים בסרט, נדמה שנוצרה ביניכם חברות אמיתית.

"כן, בהחלט, ואנחנו עדיין בקשר. אני אמור לנסוע להצגה של אחד מהם בקרוב. זה רחוק מהעיר אז אצטרך לקחת את האוטו, וזה בטח יעלה לי בדו"ח. אני לא יודע למה אני נכנס לפרטים האלה...".

בתור מיזנטרופ, מפתיע לראות כמה אמפתיה מגלה הדמות שלך כלפי אלה שסובבים אותה בסרט.

"ברור שיש לי אמפתיה לאנשים. אני לא מבין למה תמיד אנשים מופתעים מזה שיש לי אמפתיה. איך אפשר לכתוב רומנים אם אין לך אמפתיה לאנושות? כל סיפור מתחיל בדמויות שלו".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"העיקר זה למות עם מורפין". מישל וולבק בסרט בכיכובו/מערכת וואלה!, צילום מסך

בספר האחרון שלך אתה מתאר את סצנת ההלוויה שלך. האם היה משהו משעשע בלדמיין את מותך ואת הלוויתך?

"לא, לא הייתי אומר שזה משעשע. זה בעיני קטע ספרותי מרגש. בכל מקרה, זה לא אני שמת שם, זו דמות".

ולגבי מותך שלך, איך היית רוצה למות?

"חשוב לי רק דבר אחד לגבי המוות שלי: שיהיה מורפין בסביבה".

"החטיפה של מישל וולבק" יוקרן היום (שלישי 25.6) ב-21:00 בסינמטק ירושלים, מחר (רביעי 26.6) ב-21:30 בסינמטק תל אביב. ומחרתיים (חמישי 27.6) ב-19:00 בסינמטק חיפה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully