"התעלות": לא ראינו כבר את הסרט הזה?

ב-4 באוגוסט 1997 הופעלה לראשונה סקיינט, המערכת הממוחשבת המהפכנית של מערך ההגנה האמריקני. סקיינט היתה רשת מחשבים בעלת יכולת למידה עצמאית, וכך היא הפכה למתוחכמת יותר וחכמה יותר מרגע לרגע. ב-29 באוגוסט, בשעה 2:14 לפנות בוקר, היא התעוררה לכדי מודעות עצמית. מרוב בהלה, מפעיליה האנושיים ניסו לכבות אותה. סקיינט, כאקט של הגנה עצמית, ניסתה להשמיד את האנושות.

זה נשמע טוב יותר אם קוראים את זה בקול של שוורצנגר. סקיינט היא, כמובן, ה"מחשב הרע" של סדרת "שליחות קטלנית", וסיפור הרקע שלה מוסבר על ידי ארנולד בכמה משפטים במהלך הסרט. המחשב החכם-מדי, שהתעורר לחיים והחליט שהוא נעלה על בני האדם, הופיע גם ב"מטריקס", "אני, רובוט" ויצירות רבות אחרות. כל אחד מהם לקח את נקודת המוצא הזו לכיוון שונה, אבל אף אחד מהם לא עשה איתו את מה ש"התעלות" עושה: כלום. פשוט, לספר את אותם שלושה משפטים לאורך סרט שלם, ואפילו לא לשלוח שום מחסלים אחורה בזמן כדי לחסל את ג'ון קונור בהמשך.

ייתכן שהמטרה היתה להעניק לרעיון הסינגולריות – הנקודה שבה מחשבים יתעלו על בני האדם, וימשיכו הלאה לגבהים לא נודעו – טיפול קולנועי רציני ואמין, לשם שינוי, בלי כל הרובוטים הנוסעים-בזמן האלה. אם זאת היתה המטרה, היא היתה אמנם נאצלת, אבל התחרבשה בשלב מוקדם מאוד של הסרט. בערך בשלב של הכדור הרדיואקטיבי.

ג'וני דפ מגלם את וויל קאסטר, מדען שפועל לקראת הסינגולריות, לצד אשתו, אוולין (רבקה הול) – מדענית אף היא. הוא נתקל בהתנגדות מצד ארגון מחתרתי המהווה שילוב נדיר של חנוניות ואלימות. הם מנסים למנוע את יצירת מחשב-העל, ולכן יורים בקאסטר. הוא שורד את הירי, אבל באופן זמני בלבד, כי זה היה כדור רדיואקטיבי שיהרוג אותו רק בתוך כמה שבועות. בימיו האחרונים, הוא משתכנע לעבור דירה: ליצור עותק של מוחו, עצמו, זכרונותיו ורגשותיו, בתוך המחשב. זה עובד: קאסטר מת, אבל הוא ממשיך לחיות אי שם באפסים ובאחדים. אשתו אוולין עדיין לצידו, כיוון שהוא הרי עדיין וויל האהוב שלה – מפוקסל קלות, ומדבר אליה מתוך מסכי ‏מחשב בטון חדגוני וריק מרגש, אבל עדיין הוא, או לפחות הדבר הדומה ביותר שיש כרגע.‏

זאת היתה יכולה להיות גרסה מעניינת בהיפוך מינים ל"היא" – אבל זה לא: בעוד סקרלט ג'והנסון הממוחשבת עשתה הכל כדי להוכיח שהיא אדם אמיתי, עם חוש הומור ואופי אנושי, וויל קאסטר – מהרגע שבו הפך למחשב – מתחיל לדבר, איך לומר את זה, כמו מחשב. הוא מדבר בקול מונוטוני ונטול רגש, ובכך גם מבזבז לחלוטין את ג'וני דפ. דפ המסכן כבר לא יכול לנצח בימינו: אם הוא יגלם דמות משונה ומופרעת כהרגלו, כולם יכעסו עליו שהוא שוב ממחזר את השטיקים שלו ושינוח קצת. מצד שני, כאן הוא עושה את ההיפך – דמות יבשה וחדגונית, וחייבים לשאול, בשביל זה היה צריך את ג'וני דפ?

להפתעתו של אף אחד, כי כנראה כולם ראו את "שליחות קטלנית", קאסטר.נט מתחיל מיד לגדול, להתרחב ולשאוף ליותר. בעזרת אשתו הוא רוכש לעצמו עיירה מדברית ומתחיל לבנות שם מפעל תת קרקעי ענק בו הוא ינהל מחקרים חדשניים משלו. כל זה כמובן לגמרי לא חשוד ולא מעלה שום חשש שמא הוא מתכוון להשתלט על העולם ולהשמיד את בני האדם.

אם היה בסיפור משהו מפתיע, זה היה יכול להיות מעניין – אבל הסרט מסרב לסטות מהשביל הצפוי: מילא שאת הסיפור הזה כבר שמענו, הסרט מתחיל כשהוא מספר לנו מה קרה בסוף, הדמויות חוזות נכון מה עומד לקרות בכל רגע. אם הוא היה מתייחס למדע שבו ברצינות, זה היה יכול להיות חידוש – אבל מלבד כמה באזוורדס, הסרט הוא בלתי סביר ומופרך מבחינה טכנולוגית בדיוק כמו כל סרטי הקומיקס שמסביב (אנשים מדברים עם מחשבים באמצעות מסך שחור עם אותיות ירוקות! בממשק של MS DOS! מה השנה?). אם הוא היה מהנה, שום דבר אחר לא היה חשוב – אבל הסרט שומר כל הזמן על טון רציני כמו בית קברות. ‏הדבר המצחיק היחיד בו הוא השמעתו הבלתי צפויה של המשפט "אוולין, אל תלכי!" ‏אבל רק ישראלים ‏חובבי איבגי יבינו.‏

הפוסטרים של הסרט מכריזים "מבית היוצר של האביר האפל". המשמעות היא שוולי פיסטר, הצלם הקבוע של ‏כריסטופר נולאן, מביים כאן לראשונה. פיסטר הוא צלם מצוין ובמאי נורא. לא רק ג'וני דפ מתבזבז פה – גם מורגן פרימן, פול בטאני וקיליאן מרפי נראים פה כמו זומבים נשלטים מרחוק. ובתור סרט שעוסק בין השאר בתלות של בני האדם במחשבים, משעשע עד כמה הוא עצמו תלוי בהם: האפקטים הממוחשבים בסרט מצוינים, אבל בכל פעם בה הוא מנסה להציג אפקטים מיוחדים פרקטיים – דברים שצולמו במצלמה ולא נוצרו במחשב – הם מביכים. מכוניות מתהפכות נראות כאילו הן נעות לאט מדי, אנשים שקופצים לגבהים מרשימים צולמו ככל הנראה בטכניקה של הקרנה לאחור, שזכורה לטוב מימי "אשת חיל" בערוץ הראשון.

ייאמר לזכותו של "התעלות" שהוא מנסה. זה לא סתם סרט הוליוודי עצלני שמשחזר נוסחה הוליוודית עצלנית, כמו איזה רובוט נטול בינה. הוא באמת מנסה לקחת את העלילה המופרכת שלו ברצינות מוחלטת, הוא רוצה להיות משהו חדש, אבל הוא עושה יותר מדי טעויות בדרך. לטעות, לפחות, זה אנושי.