בסופו של דבר אסי דיין נשאר דמות הצבר. גם כשכבר לא רצה להיות זה שהלך בשדות, גם כשהתמקח עם האב המיתולוגי שלו עד המוות ולאחריו. מיוסר, מסוכסך, מבריק, חצוף, מרדן כרוני, לא מרדן אוטומטי. אולי היה שונא את זה, אולי בתוך תוכו משהו בכל זאת היה מגיב בחיבה אסי דיין היה בחייו וגם במותו צבר מבטן ומלידה, גם בלי קלישאות הקוצים והמתיקות.
מי שנולד למשפחת האצולה הישראלית, בחר לוותר על הכתר. היום בלתי אפשרי לתפוס את זה, אבל במסלול חיים מעט שונה, אסי דיין היה היום אולי פוליטיקאי שבע, נישא על אדי שושלת הדיינים. סביר שאפילו היה פוליטיקאי מבריק חדור אמונה, מצליף בלשונו, חד ורהוט. דמיינו את הכוח הדייני רתום לערוץ הכנסת, זה אפילו קל לדמיין. אבל אסי דיין ניפץ את הכתר, וגזר לעצמו אחר מנייר צבעוני; המליך עצמו על קולנוע, על סאטירה, על יצירה ועל הדווקאיות.
אנחנו אולי הופתענו, וגם אם לא באמת הופתענו, בכל זאת הבשורה על מותו של אסי דיין היא מהלומה בבטן. אבל אסי דיין הכין עצמו לרגע הזה כבר שנים. כל כך הרבה מן היצירות שלו הן עיבוד של המוות, לפעמים מותו שלו ממש כמו ב"מר באום", כמו בגילומו את עצמו לאחר מותו בקטעי וידאו בהצגה "עובר ושב" שמציגה בימים אלו בתיאטרון גשר. אפילו לא באמת נדרש להספיד אותו לאחר שערך לעצמו בעצמו את הסדרה התיעודית המבריקה "החיים כשמועה" בה סקר את כל תולדות חייו הסבוכים והפתלתלים. המוות העסיק אותו לא פחות מן החיים; ולמתים היה עליו כוח לא פחות מאשר לחיים.
כל השערוריות, הפרשיות, הסמים והמהומות לא היו ממשיכים לפרנס את העניין בו, לולא בכל פעם שהיה דיין מגיח מתוכן היה משאיר עוד שריטה של גאונות על הקיר של הישראליות. ובאמת עוד לפני שהיה אסי דיין הפקעת הסבוכה של התחשבנויות עצמיות, משפחתיות ומדיניות (אם באמת היה הבדל ביניהן במקרה שלו), הוא היה יוצר מבריק. מבריק באמת, אחד בדורו, ולא רק כיוון שמדברים טובות במתים.
התרומה של אסי דיין לתרבות הישראלית היא יותר מאשר "גבעת חלפון אינה עונה", יותר מאשר "החיים על פי אגפא", יותר מאשר דמותו ב"בטיפול". מעבר להיותו במאי, שחקן, תסריטאי, צייר. הוא לא סמל, לא היה סמל. עשה כל מה שיכול היה כדי שלא להתמצק למונומנט סטטי, מלא מכובדות ויראה. אם יש משהו שאסי דיין שנא זה מכובדות וסמלים, עשה הכל כדי שלא להיות כזה. והצליח. מי שכל הזמן נמצא בתנועה, גם אם בין האולימפוס לביבים, לא יכול להפוך לסמל. אבל כן יכול להפוך להשראה השראה לתנופה אמנותית, השראה לנקודת מבט צדדית מלוכסנת שרואה גם את האבסורד, השראה לאוטודידקטיות, למחשבה פרועה שמצליחה למשמע את עצמה לכדי קוהרנטיות.
אסי דיין נפטר בגיל 68, לא גיל מבוגר במיוחד אולי, אבל בחייו הוא הספיק לחיות כמה וכמה תקופות חיים, גלגולים מלאים, עשירים, סוערים. לא תמיד פשוטים, אבל אף פעם לא משעממים. הוא היה דווקאי, ומרגיז, ונהדר, ופגיע. היפה מכולם והמוזנח מכולם. קליידוסקופ אנושי שבכל פעם שמנערים רואים תמונה אחרת לגמרי, תמיד צבעונית, תמיד עותקת נשימה.