"Map to the stars" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? סרטו החדש של דייוויד קרוננברג, שכבר כבש בעבר את הריביירה עם "קראש", "היסטוריה של אלימות" ואחרים. הפעם, הוא עוקב אחר גורלותיהם המצטלבים של חבורת טיפוסים הוליוודיים מופרעים על כל הראש, ובהם כוכבת עבר, אליל נעורים סטייל ג'סטין ביבר, צעירה סכיזופרנית ועוד ועוד, בגילומם של ג'וליאן מור, רוברט פטינסון, ג'ון קיוזאק ואחרים.
איך היה? "Map to the Stars" הוא לקרוננברג מה ש"העור בו אני חי" היה לאלמודובר סרטו הפרוורטי והסרקסטי ביותר של הבמאי זה מכבר. התוצאה בוטה, סוטה, מגונה אך גם מהנה. התסריט השנון, עבודת הבימוי הנקייה ותצוגות המשחק המדויקות מאפשרות לעכל בקלות את החגיגה הבוטה הזו, אך בסופו של דבר, לאחר שמסיימים לבלוע אותה, קשה להבין בדיוק למה כל זה היה טוב ועל מה בעצם הסרט מדבר.
הרגע הבלתי נשכח: הגיבורה בגילומה של ג'וליאן מור מתוודעת לטרגדיה איומה שמועילה לאינטרסים שלה, ומגיבה על כך באופן הציני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כשאנו שומעים אותה קופצת ומזמרת " Na Na Hey Hey Kiss Him Goodbye" בתגובה למותו בטביעה של ילד, ברור כבר מעל לכל ספק שלדמויות בסרט אין לב.
מסביב להקרנה: כמו "קוסמופוליס", סרטו הקודם של קרוננברג שגם כן הוקרן בקאן, עבודתו החדשה מאפשרת להתרשם מן המהפך המקצועי של רוברט פטינסון, שזנח את ימי להיטי הנעורים לטובת סרטי פסטיבלים. אליל הבנות מופיע בקאן גם בדרמה רצינית נוספת, "The Rover", ובשיחה עם העיתון ההוליוודי וראיטי גילה כי הוא במגעים עם הרמוני קורין, במאי "ספרינג בריקרס", על שיתוף פעולה אפשרי. ומה בנוגע לגלגול חדש של "דמדומים"? אם זה יקרה, זה יהיה בלעדיו. "אני כבר זקן מדי בשביל זה", הצהיר.
מה יקרה מקאן והלאה? קבלת הפנים שציפתה עד כה ל"Map to the Stars" בריביירה איפשהו בין האדישה לשנויה במחלוקת. סביר להניח כי גורלו יהיה זהה לזה של "קוסמופוליס" תהודה מסוימת, הצלחה מסחרית מינורית ואפס פרסים, ועם זאת ציון לטובה בסיכומי השנה של כמה וכמה מבקרים.
"The Homesman" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? קצת פחות מעשור לאחר "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", מן הטובים בסרטי התחרות של קאן בעשור הקודם, שב טומי לי ג'ונס עם מערבון מלנכולי וחתרני נוסף. השחקן גם מככב בו כנווד אאוטסיידר, שיוצא למסע עם דמויות שוליים נוספות, ובראשן האשה המיוחדת ביותר שאי פעם הכיר (בגילומה של הילרי סוונק).
איך היה? במערבון הקודם, שיתף הכוכב-במאי פעולה עם התסריטאי המצוין גיימו אריאגה. הפעם הוא כבר ניסה להסתדר בלעדיו, וזה ניכר בתוצאה אמנם גם כאן יש הרבה מחוות קטנות יפות, אך המכלול אינו מתגבש לסרט גדול. הסיפור לא מספיק חזק, הדמויות לא מגובשות דיו ובארס הביקורתי חסר עוקץ. חשוב מכל, בשעה שאת המערבון הקודם עטפה נימה מלנכולית טרגית וקשוחה, כאן הטון צלול הרבה פחות. בסך הכל "The Homesman" בהחלט מספק לא מעט נחת למעריציו של לי ג'ונס ולחסידי הז'אנר, אך רחוק מלהיות הסכין הכי מושחז במערב.
הרגע הבלתי נשכח: סצנת שריפה באחוזה שגורמת לסרט להיראות כמעין "ג'אנגו עם מעצורים" תשובה לבנה ומאופקת למערבון של טרנטינו.
מסביב להקרנה: בדומה לגיבור שלו, גם טומי לי ג'ונס אינו פטפטן, ושמר על גישתו הלקונית אך הכריזמטית גם במסיבת העיתונאים לאחר ההקרנה. עם זאת, השפה התמציתית לא מנעה ממנו לאשש את הפרשנות המובנית מאליה של המבקרים, ולפיה מערבונו החדש הוא סרט פוליטי למהדרין. "בהחלט יש כאן אמירה על האימפריאליזם האמריקאי", הצהיר, ואז הוסיף כי מבחינתו התוצאה משתמשת בהיסטוריה גם כדי לדבר על סוגיות אקטואליות בסדר הגודל של מעמדה של האשה בעולם. "אני לא חושב שמכל הנשים שנמצאות כרגע בחדר הזה, יש אחת שלא הרגישה מחופצנת לפחות פעם בחיים. עניין אותי לחקור את ההיסטוריה של זה".
מה יקרה מקאן והלאה? מכל סרטי התחרות הרשמית עד כה, זה של לי ג'ונס עורר את התגובות המעורבות ביותר מכאלה שסבורים כי הוא יישכח במהרה, ועד מי שחוזים לו מקום של כבוד בפנתיאון המערבונים המודרניים וצופים כי לי ג'ונס וסוונק יקבלו מועמדויות לאוסקר. סביר להניח כי האמת תהיה איפשהו בין שתי האפשרויות הקיצוניות הללו, ולאור האהדה הרבה שמעורר הבמאי-כוכב, היא תהיה קרובה יותר לאופציה האופטימית.
"Wild Tales" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? סרטו של הבמאי הארגנטינאי הצעיר והאלמוני סבסטיאן סזפירון בנוי מרצף אפיזודות, המתארות כולן כיצד אלימות משולחת רסן יכולה להתפרץ גם אצל אנשים מן השורה ובסיטואציות נורמליות לחלוטין לכאורה.
איך היה? סזפירון אינו שם מוכר, ועצם הכללתו בתחרות הרשמית בצד כמה מגדולי הבמאים בעולם נחשבה הפתעה. אך כבר בדקות הראשונות, הוא מצליח לבנות לעצמו מוניטין של מספר סיפורים מיומן, סרקסטי ומקורי, שיודע איך להתגנב לצופה מאחורי הגב ולהפתיע אותו, ואף מזכיר לרגעים את רואלד דאל, היצ'קוק ואילנות גבוהים אחרים. מה שיפה בעיקר הוא יכולתו לשמור על אחידות, שכן כל אחת מהאפיזודות כאן משכילה לעורר מתח, שעשוע וזעזוע. עדיין, עם כל זאת, בסופו של דבר הסרט אינו יותר מדרך נעימה להעביר את הזמן. מי שמחפש בקאן יצירות שישנו לו את החיים, ייאלץ לחכות למשהו מעט מבריק ומרגש יותר.
הרגע הבלתי נשכח: האפיזודה האחרונה, שמציגה את אחת
החתונות היהודיות המופרעות והמשונות בתולדות המסך הגדול, כולל קטטה המונית על רגע צלילי "הללויה" זוכה האירוויזיון של חלב ודבש.
מסביב להקרנה: מי שמשך את מירב תשומת הלב במסיבת העיתונאים לא היה הבמאי, אלא מפיקו המוכר בהרבה לא אחר מאשר פדרו אלמודובר, שישב בשורות הראשונות בגאווה והביט בחניכו המוכשר שמולו. זה, לא היסס כמובן לפרגן לפטרונו, להביע הערצה כלפי חוש ההומור המוקצן שלו וברפרנס לאחת מן הפנינים המוכרות ביותר של הבמאי הספרדי, להכריז כי "הסרט שלי בהחלט היה יכול להיקרא 'גברים על סף התמוטטות עצבים'".
מה יקרה מקאן והלאה? "Wild Tales" הוכרז מיידית בידי המבקרים והמפיצים כאחת התגליות הגדולות של הפסטיבל. הוא מוזכר כפייבוריט לפרסים בריביירה ולאחר מכן כמועמד אפשרי לאוסקר בקטגוריית הזר, ובעולם ההפצה חוזים גם כי ישבור קופות מסביב לעולם, כולל בישראל.
מסביב לפסטיבל
למרות כל האקשן בתחרות הרשמית, הסערה האמיתית בריביירה הגיעה אמש מהאירוע המתקיים בצד הפסטיבל - שוק הסרטים של קאן, בו אלפי חברות הפקה והפצה מציעות את כל מרכולתן, כולל המון תוצרי זבל.
במסגרת זו, נערכה הקרנת הבכורה העולמית של "ברוכים הבאים לניו יורק", סרטו של אבל פררה בכיכובו של ז'ראר דפרדייה, שאיש לא רצה להקרין בפסטיבל בשום מסגרת ואיש לא חפץ להפיץ מסחרית בצרפת, כך שהוא יוצא בה עתה ישירות ל-VOD.
הסרט עוסק בסקנדל המין של דומיניק שטראוס קהאן, הפוליטיקאי-הכלכלן הצרפתי-יהודי שיכול היה להיות נשיא, לולא הואשם לפני שלוש שנים כי ביצע עבירת מין בחדרנית ניו יורקית, מה שגם פתח תיבת פנדורה וחשף את שאר מעלליו המיניים מלאי הזימה. היה ברור כי העיסוק בשערורייה הזו יעורר סקנדל בצרפת - וזה אכן קרה.
מי שהרימה קול זעקה היתה אן סינקלייר, עיתונאית ואשתו לשעבר של שטראוס-קהאן, שאחת הגיבורות בסרט מבוססת עליה. לדבריה, התוצאה "מעוררת בחילה" ו"אנטישמית לחלוטין". היא טענה כי הדרמה מוציאה את דיבתה, מחללת את זכר משפחתה ניצולת השואה ובעיקר מביאה לידי ביטוי את הפנטזיות הנושנות והחולניות ביותר על יהודים צרפתיים ועל הקשר הכפייתי שלהם לכאורה לכסף ולישראל. עם זאת, הוסיפה כי לא תתבע לדין את הבמאי ואת המפיק, כדי לא ליפול למלכודת שלהם ולספק להם פרסום.
אם סינקלייר בלבד היתה אומרת את הדברים הללו, אפשר היה לחשוב כי דעתה מוטה. אך גם שני העיתונים החשובים ביותר בצרפת, לה מונד ולה פיגרו, כתבו כי מכל נקודת מבט, הסרט אנטישמי באופן מחריד. אלה שני כלי תקשורת שבדרך כלל לא מסכימים על שום דבר - האחד של השמאל, האחר של הימין, ואם לשם שינוי שניהם כותבים אותו דבר בדיוק, כנראה שיש דברים בגו.
אבל פררה, מצידו, לא מתרגש, והשתמש בטיעון הקלאסי של "כמה מחבריי הטובים ביותר" כדי להגיב על ההאשמות באנטישמיות. "אני שונא יהודים? מה פתאום", הצהיר. "גודלתי בידי נשים יהודיות".
ואם כבר מדברים על נשים יהודיות, הרי ששתיים כאלה ממשיכות לעשות חיל בריביירה, ולא בזכות פרובוקציות זולות מהסוג של פררה. "בורג" של שירה גפן נרכש אמש להפצה מסחרית בצרפת לאחר הקרנת הבכורה שלו בקאן, ואילו "גט" של רונית ושלומי אלקבץ, שהוצג גם הוא בריביירה לפני כמה ימים, ממשיך לקצור ביקורות מתפעמות ברחבי העולם. עיתונאי צרפתי שנתקלתי בו במקרה בתור לאחת ההקרנות אף הגדיל עשות והכריז בפני - "אומרים שהקולנוע מת, אבל אחרי שראיתי את 'גט', אני משוכנע שהוא יחיה לנצח". אמן.