"סילס מריה" / (מוצג במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? סרטו דובר האנגלית של הבמאי אוליבייה אסיאס מתאר את הקרב בין דורות שונים בעולם המשחק, דרך סיפורן של כוכבת מזדקנת ונרגנת (ז'ולייט בינוש) והשחקנית הצעירה וקלת הדעת שאמורה לשתף עמה פעולה בהפקה חדשה (קלואי מורץ).
איך היה? אסיאס מציג כאן שילוב מעניין: עיסוק בתרבות הטראש העכשווית, אך בסגנון אלגנטי, אינטלקטואלי, שנון וקלאסי. הוא עושה זאת במיומנות הרגילה שלו, הממחישה מחדש את שליטתו באמצעי המבע הקולנועי, ונעזר בתצוגות משחק יוצאות מגדר הרגיל בינוש באחד מתפקידיה הטובים, ומורץ בהופעתה הטובה עד כה. גם קריסטן סטיוארט מצטיינת בתפקידה כאסיסטנטית של הדיווה, שמנסה להסביר לה מדוע עולם הבידור בימינו בעצם אינו נורא כל כך.
הודות לכל זה, הצפייה ב"סילס מריה" מענגת, ובטח שלא מזיקה. עם זאת, האמירות של הסרט צפויות למדי וחסרות ארס, רבים מן המהלכים העלילתיים שלו סתומים ומאולצים ולאורך כל הדרך גם יש בו משהו כבד וזחוח.
הרגע הבלתי נשכח: הסצינה בה הכוכבת הוותיקה מתוודעת לראשונה ליורשת הצעירה שלה, ומגלה כי ההתנהלות החצופה שלה מביאה את הטיפשות ואת הבורות לשיאים כל כך גדולים, עד שכבר אפשר להגדיר אותן כגאונות.
מסביב להקרנה: יש להניח כי אסיאס אינו מעריץ של "דמדומים", ובכל זאת - הוא לא מפסיק לעבוד עם כוכביה. כאן שיתף פעולה עם קריסטן סטיוארט, ואמש הודיע כי בקרוב יעבוד עם רוברט פטינסון. לפי הפרסום אמש, בסתיו הקרוב יצטלם היפיוף לפרויקט הבא של הבמאי: דרמת מאפיה המתרחשת בשיקגו של שנות השבעים. עכשיו נותר רק לחכות לקולנוען שילהק את שני אלילי הנעורים גם יחד לסרטו החדש.
מה יקרה מקאן והלאה? "סילס מריה" הוא דוגמה קלאסית לסרט שנופל בין הכיסאות: לא מספיק קומוניקטיבי כדי לשבור קופות, אך לא די איכותי ומעודן כדי להיות להיט פסטיבלים. סביר להניח כי מעט יילך לאיבוד לאחר ההקרנות בריביירה. תרומתו הגדולה ביותר תהיה לקריירות של סטיוארט ומורץ, שמוכיחות כאן לכל יוצרי האינדי והבמאים האירופאיים כי הן מסוגלות לגלם בהצלחה תפקידי אופי רציניים.
"ג'ימיז הול" / (מוצג במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? סרטו הטרי של קן לואץ' הוותיק והפורה, שמציג הפעם את סיפורו הנשכח של האירי שניסה בשנות השלושים להקים מועדון תרבות למען הצעירים בעירו, אך נתקל בהתנגדות הכוחנית של הכנסייה ושל הרשויות המקומיות.
איך היה? בגיל 77, קן לואץ' אולי לא בשיאו, אבל בהחלט בכושר. יחד עם תסריטאו הקבוע פול לוורטי, הוא משתמש בסיפור קטן, ולא מסעיר במיוחד על הנייר, לשם שרטוט דיוקן תרבותי-פוליטי-חברתי-דתי-אנושי של אירלנד בשנות השלושים, על כל המתחים והקונפליקטים הרבים שהיו בה. העלילה לא נמרחת, הדמויות מלאות בשר והכל הולך ומתפתח לקליימקס מרגש. בסך הכל, מדובר בחוויית צפייה הגונה וסולידית, גם אם לא יותר מזה.
הרגע הבלתי נשכח: סצינת הסיום, המוכיחה כי גם אם בני אדם מפסידים בקרב, הם יכולים לנצח במלחמה.
מסביב להקרנה: לפני הפסטיבל, התפרסם כי לואץ' עומד לפרוש מעשיית סרטים עלילתיים ארוכים, כך שהפרמיירה אמורה היתה להיות גם שירת הברבור שלו. אך באירוע עצמו, הבהיר הבמאי הבריטי כי אפשר להחזיר למגירה את מתנות הפרידה. "המחשבות על הפרישה התעוררו בי ברגע לחוץ במיוחד, אבל לא באמת התכוונתי לזה בדעה צלולה", הרגיע היוצר. "אני עדיין לא מתכוון לפרוש מעשייה קולנועית. קשה לוותר על הג'וב הזה, האמת".
מה יקרה מקאן והלאה? ברור כי כל סרט חדש של יוצר בסדר הגודל של לואץ' תמיד יעורר עניין, בעיקר כשהוא בהחלט ראוי. עם זאת, יש גבול לכמות התהודה שיכולה לעורר דרמה מינורית על מתנ"ס באירלנד של שנות השלושים, כך ש"Jimmy's Hall" לא יירשם כאחת היצירות המצליחות והמעוטרות של הקולנוען.
מסביב לפסטיבל
רגע לפני טקס הסיום החגיגי של התחרות הרשמית הערב, הפסטיבל התחיל אמש לגלגל חזרה את השטיחים האדומים, ועשה זאת בסטייל, עם יום גדוש סיפורים. הנה כמה מהבולטים שבהם:
1. יומיים לאחר שז'אן לוק גודאר ניצל את בכורת סרטו הטרי בפסטיבל כדי להשפיל אותו, הגיע קוונטין טרנטינו לריביירה. לא כדי לסגור חשבונות עם היוצר הוותיק, אלא כדי לנכוח בהקרנה מיוחדת במלאות 20 שנה ל"ספרות זולה", זוכה דקל הזהב ב-1994, וכדי להנחות את ערב הנעילה החגיגי, בו יוקרן "בעבור חופן דולרים" שכה חביב עליו.
כמצופה מן היוצר האמריקאי חד הלשון, הוא דפק שואו. אף שנמנע מלהחזיר לגודאר, מסיבת העיתונאים שלו היתה מלאת אמוציות ועמוסת ציטוטים מרתקים, אם זה על עתיד הקולנוע ואם זה על הפרויקטים הבאים שלו. בין השאר, חשף טרנטינו כי נותרו ברשותו 90 דקות מצילומי "ג'אנגו ללא מעצורים" שטרם השתמש בהם, והוא מתכוון עתה לעשות זאת במסגרת טלוויזיונית. "אני אערוך את 'ג'אנגו' מחדש לכדי מיני-סדרה של ארבעה פרקים, כל אחד בן שעה, והפעם אכניס פנימה את כל מה שנותר בחוץ בגרסה הקולנועית", הצהיר. "אם הייתי מראה לאנשים סרט של ארבעה שעות, הם היו מגלגלים עיניים, אבל כשזה סדרה של ארבע שעות, אז אנשים עפים על זה. הם
ישבו וייצפו ב'ג'אנגו' הטלוויזיוני בלי לקום מהכיסא".
טרנטינו גם התייחס למה שאמור היה להיות הפרויקט הבא שלו, "The Hateful Eight". כזכור, התסריט של המערבון המצופה הודלף לפני כמה חודשים, והקולנוען חם המזג הגיב לכך בסקנדל מתוקשר וביטל בזעם רב את הפקתו. "נרגעתי מאז", אמר הבמאי. "תקעו לי סכין בגב, אבל הצלקת הולכת ונעלמת. אני לא ממהר עם זה, אבל בהחלט ייתכן שאעשה עם זה משהו בעתיד. אולי אפרסם את התסריט כספר, אולי אעלה ממנו הצגה ואולי בכל זאת אעשה ממנו סרט, ואולי פשוט אעשה את כל שלושת הדברים הללו".
2. יממה לאחר הפרמיירה המוצלחת שלו, "את לי לילה" של אסף קורמן ולירון בן שלוש זכה להקרנה נוספת בריביירה, והפעם היא התפתחה באופן הזוי למדי. לאחר שעלו האורות התברר כי המארגנים שכחו לדאוג למתרגם מצרפתית לעברית לצורך סשן השאלות והתשובות עם הקהל, ואחד מן הנוכחים נחלץ לעזרה, הציג עצמו כיהודי צרפתי ומדבר עברית והתנדב לשמש מתורגמן. מטר הקושיות התחיל, והמתנדב עשה את עבודתו במסירות כה גדולה, עד שבשלב מסוים פשוט התעלם מן התשובות המקוריות של קורמן ובן שלוש והחליט לענות על תהיות הצופים במילים שלו, ובנאומים נסערים ולא קשורים בשבחי קופות החולים בישראל. כל זאת, לעיניהם הפעורות של הבמאי ושל התסריטאית/כוכבת, שבוודאי אמרו לעצמם כי המתרחש סביב ההקרנה יכול היה להיות סצינה קולנועית משעשעת בפני עצמה.
3. ומישראל לאיראן, שם שערוריית הנשיקה אינה דועכת. כזכור, הרשויות הפרסיות זעמו השבוע על לילא חאתמי, כוכבת "פרידה" היושבת בחבר השופטים של התחרות הרשמית, לאחר שזו צעדה על השטיח האדום בטקס הפתיחה והעזה לקבל נשיקה על הלחי מז'יל ז'קוב, הנשיא היהודי של הפסטיבל. הממשלה האירנית כבר הוציאה בתגובה לכך הודעת גינוי חריפה, ועתה מתברר כי יש כאלה שזה לא מספיק להם: לפי פרסומים בתקשורת הבריטית, ארגון סטודנטים רדיקלי דורש עתה להעניש בחומרה את חאתמי עם חזרתה למולדתה, ולדון אותה לעונש של חמישים הצלפות. מעתה והלאה סביר להניח כי איש בפסטיבל לעולם לא יעז אפילו להושיט יד לאורחת אירנית מחשש שהדבר יסבך אותה.
4. ולסיום, לפני חלוקת הפרסים של התחרות הרשמית הערב, חולקו אמש העיטורים במסגרות הצד השונות של הפסטיבל. הזוכה הגדול היה "White God" של קורנל מונדרוצ'ו, מעין גרסה איכותית והונגרית של "כוכב הקופים: המרד", רק בכיכובם של כלבים.
הסרט עטור השבחים קטף את הפרס הראשון בתחרות "מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית באירוע. חשוב מכך, הוא זכה גם בעיטור הכי חשוב שיש לריביירה להציע: ה-Palm Dog, המוענק מדי שנה למרשימים מבין ההולכים על ארבע שמשתתפים בתוצרי הפסטיבל. מונדרוצ'ו קיבל את ההוקרה בשם לוק ובודי, שני הכלבים שחלקו יחד את התפקיד הראשי, ואפשר לקוות כי בניגוד לאוגי מן "הארטיסט", גם הוא מזוכי הפרס בעבר, הם לא יירדו מן הבמה מיד לאחר התהילה, אלא ינצלו את הזכייה כדי לפתח קריירה משגשגת.