"אוטובוס הסרטים" : איך נראה מקרוב מסע סטודנטים לקולנוע ברחבי הארץ - חלק ב'

מירה איאנז היא סטודנטית לקולנוע מברזיל שבמקרה שמעה ממרצה יהודייה על פרוייקט "אוטובוס הסרטים". היא החליטה לנסות את מזלה ולשלוח סרט דוקומנטרי שביימה על פסלים אנושיים בסן- פאולו. חודשיים לאחר מכן היא כבר היתה על טיסה לישראל, כשהיא יוצאת לראשונה מגבולות ברזיל. לאחר שנחתה בתל אביב, עלתה מירה על אוטובוס שאין דומה לו בעולם. "הרעיון מאחורי אוטובוס הסרטים, זה להוציא סרטי סטודנטים החוצה מהסינמטקים", מספרת מורן ארזי מנהלת הפרוייקט. "נוצר כיום מצב שמי שנחשף לסרטי סטודנטים זה פלח מאוד מסויים באוכלוסייה, וזה בניגוד למגוון הגדול של הסטודנטים והסרטים שהם יוצרים. את זה אנחנו בדיוק מבקשים לשנות. אנחנו רוצים להראות שסרטי סטודנטים יכולים להתאים לכל המשפחה, ושלא רק מנויי הסינמטק יכולים להנות מהם".

זה הבוקר הראשון לפרויקט, והאוטובוס עוצר בכניסה למתנ"ס באופקים. אני מצטרף לצוות הסטודנטים שפורק את ציוד הצילום מתחת לשמש הקופחת, וזה ללא ספק מזג אוויר קשוח לצילומי חוץ. ג'וני ועומר, סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב, פגשו כבר לפני חודש את הנערים והנערות שאיתם הם עומדים לצלם היום סרט קצר. יש להם 6 שעות לצלם את הסרט לפני שיצטרף אליהם איתי, סטודנט נוסף מהאוטובוס הידוע ביכולתו לערוך סרטים בזריזות ובתנאי שטח קשים. עד הערב על הסרט להיות מוכן, והוא גם יפתח את האירוע המרכזי של "אוטובוס הסרטים" בעיר. גם מירה הברזילאית מצטרפת לצוות, והנערות מנסות להבין איזו שפה היא דוברת. כשאני מספר להן שזאת הפעם הראשונה שלה בחו"ל, אחת הבנות מסננת: "איזה מסכנה, דווקא לאופקים לקחתם אותה".

אנחנו מתחילים ישיבת תסריט ראשונה, ואני שואל את הנערים שרובם בני 14 עד 16 על מה הסרט שכתבו. "זה על ילד מאופקים שמביא לפה את חברה שלו, אבל חברים שלו לא מסכימים לקבל אותה". אני מנסה להבין למה החברים לא מקבלים אותה, והשחקנית הראשית מסבירה: "כי היא אשכנזייה צפונית מהרצליה. אחת שלומדת בבית ספר לאמנויות". ומה הם, אני שואל. "הם מרוקאים-שלוחים שלומדים ב"מקיף" ולא אוהבים את הדיבור המתנשא שלה".

אנחנו ממשיכים לדבר על מאפייני הדמויות בשיחה שמבהירה כמה השד העדתי כאן חי ובועט, גם בקרב ילדים שנולדו בשנת 2000. "אבל הסוף טוב", הם ממהרים להסביר. "בסוף הסרט הם מסכימים לקבל אותה להיות אחת משלהם. ככה זה פה באופקים", מסביר יונתן הבמאי. "בהתחלה אנחנו עושים חיים קשים. אבל כשאנחנו מכניסים אלינו מישהו, אז זה עד הסוף".

לאחר סיכומי תסריט אחרונים, כל מה שנותר זה לבחור שיר שיושמע בסוף הסרט. הבנות (שהן הרוב בקבוצה) מסכימות על "יסמין" של הפיל הכחול. אבל עדן כהן, מנהלת יחידת הנוער באופקים, לא מרוצה מהבחירה. "כל הרעיון של הסרט זה להראות שבאופקים יש לנו שפה אחרת וייחודית משלנו. אז איך השיר הזה קשור? תשירו משהו שילהיב את הקהל, שאנשים ירצו להצטרף אליכם". למרות הדיבור הכריזמתי של עדן, הקבוצה מחליטה לדבוק בבחירה המקורית וללכת על "יסמין". ואילו עדן פונה לעיסוקים דחופים יותר.

היא זאת שעמלה בשבועות האחרונים בכדי להרים באופקים את האירוע של "אוטובוס הסרטים". במקור היא מבאר שבע, וכבר שבע שנים היא באופקים. הפעם הראשונה שהגיעה לכאן היתה כשהתנדבה בניידת על"ם ביישוב. "הייתי משאירה את הילד והבעל בבית, ומגיעה לכאן. מסתובבת עם פאוץ' בשלוש לפנות בוקר ואוספת נערים ונערות מהרחוב". כשאני שואל אותה על החיים באופקים היא מספרת שהיא לא היתה מחליפה את הבית שלה בשום מקום אחר. "כשאתה באופקים אתה לא צריך waze" היא מספרת. "אם אתה רוצה להגיע אלי הביתה, פשוט תשאל מישהו ברחוב והוא יגיד לך איפה אני גרה". עדן מאמינה שאופקים יכולה להפוך לפנינה אמיתית במדבר. וכשהיא אומרת פנינה היא מתכוונת שיהיה בה למשל, בית קולנוע פעיל. שני בתי קולנוע שפעלו בעבר באופקים והציגו בעיקר סרטים הודיים, נסגרו בסוף שנות ה-80 ומאז ניצבים שוממים.

באותו ערב, הגיעו לאירוע כ-100 תושבים. לו"ז ההקרנות כלל את סרטם של הנערים, שני סרטי סטודנטים ופיצ'ר ישראלי. למרות האווירה החגיגית, הפנים של עדן מביעות אכזבה קלה. "ציפיתי להרבה יותר אנשים", היא אומרת. "אתה יודע מה הדבר שהכי הלהיב אותי באוטובוס הסרטים?", היא שואלת אותי. "שזה מוציא את הילדים מהמסכים האישיים שלהם בבית, וגורם להם לשבת ביחד מול מסך אחד גדול". מילת המפתח של עדן היא "ביחד". היא מאמינה שקהילתיות היא הערך הכי חזק באופקים, והיא מתכוונת לשמור עליה בשיניים. אני שואל אותה מה מאיים על הקהילתיות הזאת, והיא עונה תשובה קצרה וברורה: "האח הגדול". "המאבק שלנו ביחידת הנוער, זה להביא את הילדים של אופקים לכל האירועים שאנחנו מארגנים להם. וכשאתה מתחרה מול תוכניות ריאליטי, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית".

בבוקר היום השני הגענו למושב נתיב העשרה. 100 מטרים מפרידים בין המושב לגבול עם רצועת עזה, מה שהופך אותו ליישוב הקרוב ביותר לגבול החדש. כשירדנו מהאוטובוס, ניגש אלי מושבניק ותיק ושאל אם באנו לחקור את המוח של תושבי המקום. גמגמתי שלא, והוא הסביר: "כבר 256 קסאמים נפלו עלינו ואפילו תושב אחד לא עזב כאן. אז אם תפתח לאנשים כאן את המוח, כנראה שתגלה אצלם שריטה".

ושוב ציוד הצילום יורד מהאוטובוס, והפעם איתו גם כריסטוף, סטודנט לקולנוע מאוסטריה שמתנשא לגובה שני מטרים. כריסטוף נבחר לתרום מכשרון הבימוי שלו לטובת צילומי הסרט של ילדי המושב, כשהפעם: סרט אימה ובמרכזו משולש רומנטי. "היה לי מאוד חשוב להביא לכאן קולנוע", מספרת יפעת בן-שושן, מפיצה של סרטים דוקומנטריים שמתגוררת במושב. "כמה שהישוב יפה ומפותח, עיקר התקציב לא מופנה לתרבות. הוא הולך לנושאים יותר קיומיים כמו ביטחון, והתרבות נדחקת הצידה".

לפני 4 שנים, חזרה יפעת עם משפחתה למושב בו גדלה, שהפך בינתיים ליישוב בקו העימות. לפני זה גרה בתל אביב. הבית הנוכחי שלה ניצב בדיוק ממול לחומת הגבול, אבל היא מתעקשת שזהו המקום האידיאלי לגדל בו את ילדיה. "מתוך 365 ימים בשנה, רוב הזמן נפלא פה", היא אומרת, וכמו תושבים אחרים היא מתגאה בחיי הקהילה המאוד מפותחים של המושב. יפעת גם מספרת בפתיחות על האחריות הנדרשת ממנה כאמא שהביאה את בנה למקום בעל מציאות ביטחונית מורכבת. שבועות אחרי שעברו למושב, היא שמה לב שהחלו להופיע אצלו סימני חרדה בזמן אזעקת צבע אדום. בצעד חריג, היא לקחה את בנה בן שלוש לראות מה נמצא מעברה השני של החומה. "הילדים פה גדלים בידיעה שיש חומה, ומאחוריה יש מפלצת. אבל אני הראיתי לו שמאחורי החומה יש ילדים בדיוק כמוהו, ושגם הם הולכים לבית ספר וגם הסברתי שלהם אין "צבע אדום" שיגן עליהם כשנופלים טילים, ואין להם ממ"דים שישמרו עליהם. מהרגע שנתתי לו את המידע, ההיסטריה נעלמה".

ברחבה שבמרכז המושב כבר מרימים את מסך הקולנוע והקהל המקומי מתחיל להגיע. דבן, סטודנט בלגי עם קסם ורגל מגובסת, מתפעל את מכונת הפופקורן במסירות. תוך כדי הוא גם בוחן את הקהל שעומד לצפות בסרט הגמר שלו: קומדיה שחורה על קשר שנוצר בין אח ממורמר שעובד ב'הוספיס', לחולה מיזנטרופ שזהו יומו האחרון. אין ספק שמדובר בתוכן לא קל עבור קהל צופים שהגיע להקרנה בלי ידע מוקדם על הסרט. אבל ההומור והכנות של הסרט פועלים גם על המושבניקים, ודבן מביט בהם מרוצה מעמדת הפופקורן. בסוף ההקרנה שאלתי אותו איך הוא מרגיש. "זה היה ממש מרגש לראות אנשים שחיים במציאות כל כך שונה משלי, מתחברים לסרט שעשיתי, ומבינים בדיוק מה שניסיתי להעביר. אני באמת מרגיש עכשיו בעננים".