"אוטובוס הסרטים": איך נראה מקרוב מסע סטודנטים לקולנוע ברחבי הארץ - חלק שלישי ואחרון

זה בוקר היום הרביעי למסע, והאוטובוס מגיע ליישוב הבדואי שגב-שלום (שקיב א-סלאם, בלשון מקומית). קו הרקיע של באר שבע בולט ברקע, אך התחושה היא שיצאת מגבולות מדינת ישראל. או שבעצם המדינה הזאת מלאה בגבולות פנימיים ותת מדינות. בכל תחנה שעצרנו עד עכשיו, יכולתי לשמש כמתווך, פרשן ומתרגם לסטודנטים האירופאיים שעל האוטובוס. אבל בשקיב א-סלאם כל מה שנותר לי זה להתבונן כמו החו"לניקים מבחוץ, כי גם אני זר כאן. אני נע בין היקסמות מקבלת הפנים החמה לבין להימנע מלהראות כמו פארודיה של אנתרופולוג. לפני שאנחנו מתחילים להתעסק בענייני הסרט, אנחנו מתבקשים על ידי המארחים לכבד את חוקי המקום: לא מתחילים לעבוד לפני ששותים קפה.

את הקפה אנחנו שותים בחצר בית ספר עם חבורת נערים מהיישוב. רובם מדריכים בסניף "הנוער העובד" המקומי. התסריט שכתב איתם עומר בן-דוד מאוניברסיטת תל אביב, נגנז ברגע האחרון. "כתבנו תסריט על נער ונערה בדואים, שנוסעים לבאר שבע כדי שיוכלו להחזיק ידיים", הוא מספר. "חיפשנו סיפור אהבה שיהיה ייחודי לשגב שלום, והנערים סיפרו לי על המנהג הזה - זוגות צעירים שבורחים לבאר שבע כי יש עליהם פה השגחה צמודה. כבר מצאנו תחנת אוטובוס מדהימה לצלם בה, אבל ברגע האחרון הם התחרטו. פחדו שההורים שלהם לא יאהבו את הסרט". בסופו של דבר נבחר תסריט עם נושא פחות נפיץ: סרט שנפתח בחבורת נערים בעלי מראה מפוקפק של כנופיית רחוב מסתובבת ברחבי היישוב. בסופו של דבר אנחנו רואים אותם נכנסים לקן "הנוער העובד", מחליפים לחולצות תנועה כחולות ומתחילים פעילות עם הילדים. אדיב, שמגלם את גיבור הסרט, מסביר את הרעיון שמאחוריו: "המבוגרים היום חושבים שכל הצעירים מתלבשים ומתנהגים כמו ערסים. אז אנחנו רוצים להראות שזה רק מבחוץ נראה ככה, ושאנחנו מתנדבים ועושים דברים חשובים".

הצילומים מתחילים. אל הצוות מצטרף דן מסר, שלומד אף הוא באוניברסיטת תל אביב והוא גם הצדיק היחיד על האוטובוס שדובר ערבית. אנחנו מצלמים ברחובות הלא מסודרים של היישוב, וכמעט שלא ניתן למצוא מקום מפלט מהשמש. הנערים מסתלבטים על המנהג המוזר שלנו: למרוח קרם הגנה על גופנו בכל חצי שעה. כשדן שואל אם הם לא שמים קרם הגנה בשמש, אדיב עונה לו: "אנחנו נולדנו בשמש".

בין טייק לטייק, אדיב שואל אותי אם מרוויחים הרבה כסף בקולנוע. אני אומר לו שממש לא, והוא לא מבין למה בחרתי ללמוד את זה. כיוון שגם אני כבר לא סגור על התשובה, אני מסביר שזה פשוט נושא שמעניין אותי. הוא לא משתכנע. "אם כבר אתה הולך ללמוד משהו, אז שלפחות תוכל להרוויח הרבה כסף", הוא מסביר. אני שואל אותו במה הוא היה בוחר לעסוק אם הוא לא היה צריך לחשוב על פרנסה. "לפעמים כשאני שומע מוזיקה חזקה" הוא מספר, "אני מדמיין שאני שחקן בסרט, ושאני משחק את הדמות של הרשע שאף אחד לא מקבל. זה בטח נשמע מוזר, אבל אני יודע שאני יכול לעשות את זה ממש טוב". אז אתה לא מאמין שתגשים את החלום הזה? אני שואל אותו. "אולי אם אלך להיות שחקן בהוליווד, ואז אני אוכל להיות מיליונר".

זה היום השביעי למסע והאוטובוס מגיע לבית שאן. עשרה בני נוער מהעיר מחכים לנו בנקודת המפגש הקבועה שלהם – "נקניקיות שינאווה". אנחנו תופסים פינה מוצלת ומדברים על התסריט שכתבו: צעירה מבית שאן שעברה לתל אביב, חוזרת לביקור אחרי שנה. כשהיא מוצאת את החברים שלה יושבים במזנון הקבוע שמוכר נקניקיות, היא פונה אליהם בבוז: "מה זה, לא זזתם מילימטר. כמו שעזבתי, ככה המקום הזה נשאר". אני שואל את השחקנית על הדמות שהיא מגלמת והיא מסבירה שמדובר בנערה שעברה לתל אביב ועכשיו היא מתלהבת על חברים שלה שנשארו בבית שאן. "זה לא שהיא אשכנזיה, אבל היא מתנהגת כאילו היא כן". הסטודנטים בצוות הצילום כבר מזהים את הסיפור שהחבורה מבית שאן מציגה. כבר שבוע שאוטובוס הסרטים מצלם סרטים עם קבוצות קולנוע ברחבי הארץ, וזאת הפעם השלישית שהקבוצות בוחרות להתמקד ב"מאבק" הזה: מרכז מול פריפריה, אשכנזים מול מזרחים. "רוב האנשים פה אותו דבר. מסורתיים ומעדות המזרח", מספרת צעירה שנמצאת כאן בשנת שירות. "אז כשמגיעים אנשים מבחוץ, ישר מסתכלים עליו בחשדנות, ובמיוחד אם הם נראים אשכנזים". אני שואל נער בן 17 שמשחק בסרט, אם התושבים כאן באמת לא מקבלים אנשים מבחוץ, הוא מסביר לי שזה לא בדיוק ככה. "פשוט כשמגיעים לכאן כל מיני כאלה שעושים שנת שירות, הם באים שמחים כאלה, כאילו כל מה שאכפת להם זה לעזור לנו ולשנות. אז אנחנו בסך הכל מסבירים להם שירגיעו, כי החיים כאן זה לא וולט דיסני".

צוות הצילום היום גדול יותר, והוא כולל גם שני סטודנטים מחו"ל: כריסטוף מאוסטריה ודבן מבלגיה. אני מתרגם עבורם את התסריט לאנגלית כדי לבדוק אם משהו בסיפור הזה מצלצל להם מוכר. "האמת היא שאני ממש יכול להזדהות עם הסיפור הזה", מסביר דבן. "גדלתי באזור כפרי, רחוק מבריסל, ויש לי הרבה חברים שמעולם לא יצאו משם. הם נשארו לעבוד והקימו משפחות. תמיד כשאני מגיע לבקר אותם, יש בי איזה משהו שמרגיש אשמה".

הסרט מסתיים כשמנהיג החבורה מוביל את כולם למזרקה ריקה מלאה בזבל שכבר זמן רב לא פועלת. הוא מתחיל לנקות אותה, והשאר מצטרפים אליו, אפילו "הצפונית" מתל אביב, וביחד הם יוצרים מזרקה מאולתרת מבקבוקי מים. אז מה המסר של הסרט, אני שואל אותם בסיום הצילומים. "שאם משהו מפריע לך, אתה צריך לקום ולשנות ולא לשבת בבית ולהתלונן", מסבירה התסריטאית והשחקנית. אני שואל אם הסרט במקרה רומז שהחיים בבית שאן עדיפים על החיים בעיר הגדולה, אבל הם ממהרים לשלול את ההשערה. "איך בדיוק הבנת את זה מהסרט?" הם שואלים. "אתה לא רואה שאין פה מה לעשות? כל מי שרוצה ללמוד משהו או לעבוד צריך לצאת מכאן. אפילו בשביל לראות סרטים אנחנו צריכים לנסוע לעפולה". אחד הנערים מנסה לסכם את זה כך: "אם אתה רוצה להצליח, אז אין לך מה לחפש כאן. אבל אם אתה מחפש מקום שקט להשתקע ולהקים משפחה, אז זה יכול להיות פה".

האוטובוס עוזב עכשיו את בקעת הירדן בדרכו חזרה לעיר הגדולה. ה - waze מעריך את זמן הנסיעה בשעה ו-29 דקות. הפעם הבאה שכל החבורה הזאת תיפגש שוב, תהיה בשבוע הבא בפסטיבל סרטי הסטודנטים בסינמטק. לא ברור מתי תהיה לבמאים כאן הזדמנות נוספת להקרין את סרטיהם כפי שהקרינו השבוע: כמו להקת דרכים נודדת שעוברת בין נקודות שונות המכונות "פריפריה"; בהקרנות אינטימיות, מתחת לכיפת השמיים, מול קהל אקראי ולא משוחד. אז רגע לפני שחוזרים לתל אביב, אני חושב על השבוע הארוך הזה, ועל מה הופך אותו לכל כך מיוחד, ואני חושב שהאוטובוס הזה פשוט מחזיר אותך לנקודת המוצא. למקום שבו התאהבת בקולנוע לפני כל השיעורים התיאורטיים, וההתמקצעות, והתחכום והמודעות. רבים מהבמאים הצעירים על האוטובוס, מזכירים את הרגע שבו קלטו ילד או ילדה צופים בסרטם מבלי להסיר את העיניים מהמסך. "לראות ילד צופה ככה בסרט, זה הדבר הכי מרתק בעולם", מספר דבן הבלגי. "כי אין לך מושג מה הוא לוקח מהסרט הזה, ואיך הוא עומד להשפיע עליו".

"אוטובוס הסרטים" - חלק א' וחלק ב'