"היי, אני מכיר בדיחה. סנאי ניגש לעץ ואומר, 'אני שכחתי לאגור בלוטים לחורף ועכשיו אני מת'. זה מצחיק, כי הסנאי מת". הכלב דאג, "למעלה".
ועכשיו, בדיחה לדוגמה מתוך "מיליון דרכים להתפגר": ארבעה אנשים מורידים מעגלה בלוק קרח ענק. הבלוק נופל, ומרסק לאחד מהם את הגולגולת.
זאת כנראה אחת הבדיחות המוצלחות בסרט, כי היא מופיעה בכל הטריילרים והפרסומות. אבל רבאק, איפה הבדיחה לעזאזל? אין בסצינה הזאת שום דבר מלבד איש מת: השוט הזה הוא הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את האיש או את שלושת חבריו, אין פה שום הקשר, לא היתה פה שום אירוניה, שום שנינות, שום דבר מלבד ראש מרוסק. אילו רגע לפני שראשו הפך למריחה אדומה על פני הקרקע האיש היה אומר "בררר, אני מת מקור!" - זאת היתה בדיחה. די דפוקה, אבל בדיחה. אבל לא, הסרט לא נותן אפילו את זה. האיש פשוט מת. זה מצחיק, כי האיש מת.
הומור הוא דבר שאין שום טעם להתווכח עליו: אם אתם צוחקים אתם צוחקים, ושום טיעון מובנה ומנומק היטב לא יגרום לכם להפסיק לצחוק. אז אם ריסוק ראשו של זר אקראי כלשהו על ידי גוש קרח מצחיק אתכם, אולי תיהנו מאוד מ"מיליון דרכים להתפגר", ולבריאות. המבקר לא יכול להעיד על שום דבר מלבד על דעתו. לדעתי, "מיליון דרכים להתפגר", ברובו הגדול, פשוט לא מצחיק.
זה קצת מפתיע, כי סת' מקפרלן אמור להיות איש מצחיק. מקפרלן החליט כאן לראשונה שהוא כוכב קולנוע של ממש. אחרי שב"איש משפחה" ביצע את הקולות של הדמויות, וב"טד", הסרט הראשון בבימויו, עדיין השתתף רק כקולו של דובי מדבר, הפעם הוא הולך על הוודי אלן המלא: כותב את הסרט, מביים אותו, מלהק את עצמו בתפקיד הראשי, מכוון את המצלמה על עצמו 90 אחוזים מהזמן ומלהק שחקנית יפהפייה (שרליז תרון) שתתאהב בדמות שלו משום מה.
סת' מקפרלן הוא חוואי בימי המערב הפרוע, ששונא את המערב הפרוע. רוב הזמן הוא מסביר לצופים למה המערב הפרוע הוא חרא מקום להיות בו. החברה שלו עזבה אותו לטובת ניל פטריק האריס עם שפם (החלטה מובנת בהחלט), אבל הוא מיד מתחבר עם הבחורה החדשה בעיר, שהיא לא רק יפהפייה אלא גם אקדוחנית גאונה, ולמעשה היא אשתו של פורע החוק המרושע ליאם ניסן, שעומד להגיע לעיר בעוד כמה ימים.
מקפרלן מביים את הסרט כמו הופעת סטנד-אפ: רוב הזמן הוא עומד ומדבר כאילו אל חבריו, אבל בעצם אל הצופים, ומספר כמה שלא כיף במערב. כשמישהו אומר משהו גזעני, הוא אומר "זה גזעני!". כשמישהו מת, הוא אומר "שיט, מישהו מת". השחקנים שמסביבו מתבזבזים או נמחקים. שרליז תרון, האמת, מקסימה אבל לא מצחיקה, אלא רק מרימה למקפרלן להנחתות. לליאם ניסן אף אחד לא סיפר שהוא נמצא בקומדיה. ניל פטריק האריס תמיד מהנה, בעיקר עם שפם, אבל דהוי כאן למדי לעומת הופעותיו במקומות אחרים. שרה סילברמן וג'ובאני ריביסי מופיעים כזוג מסורתי ושמרני ששומרים את עצמם טהורים עד לחתונה, וזאת על אף שבת הזוג עובדת למחייתה כזונה, והעסקים פורחים. זה היה יכול להיות די מצחיק כבדיחה של סצינה אחת, אבל הסרט מתעקש למשוך את זה עוד ועוד, כעלילת משנה שלא הולכת ולא מגיעה לשום מקום.
שונאיה של "איש משפחה" והסדרות האחרות של מקפרלן אומרים עליהן שהן הפסיקו מזמן להיות סדרות שבהן יש משמעות כלשהי לעלילה, ועכשיו הן רק רצף אינסופי של רפרנסים ואיזכורים של תרבות הפופ, עם קשר עלילתי מינימלי ביניהם. ב"מיליון דרכים להתפגר" זה לא המצב וחבל. הבדיחות שהן הבלחות מפתיעות של דמויות מסרטים אחרות הן מעטות יחסית, והן הרגעים הטובים ביותר בסרט. יתר הזמן, הסרט מתעקש להיות קומדיה "רצינית", עם עלילה של ממש רק שהעלילה הזאת היא חסרת ערך, כלום מוחלט, ואקום, קלישאה ללא תיבול. והסרט מבזבז עליה דקות מסך כאילו שאכפת למישהו ממנה. במקום הקצב הדחוס של "איש משפחה", הסרט הזה נמשך ונמרח באופן לגמרי לא מוצדק בשביל קומדיה. נדמה שהוא נמשך שעות.
הסרט נפתח, משום מה, בסיקוונס כותרות הפתיחה הארוך והמשמים ביותר שנראה בקולנוע השנה, שאין בו אפילו שמץ של הומור, ונראה שכל תכליתו להכריז "אני מערבון כמו פעם". אבל היומרה הזאת מסתיימת כאן, כי מהרגע שהכותרות נגמרות, הסרט לא עושה שום ניסיון לשמור על אמינות בתור מערבון. כל הדמויות מדברות באנגלית מודרנית לגמרי ומקפרלן עצמו נראה כמו נוסע בזמן שהגיע הרגע מ-2014 הוא מדבר כל הזמן על דברים שעוד לא הומצאו. אי-ההתאמה התקופתית היתה עשויה להיות מצחיקה, אילו רק מישהו היה טורח להפוך אותה למצחיקה, אבל אף אחד לא טרח. כל הדמויות פשוט חיות ב-1882 אבל מדברות כמו אנשים מ-2014, בלי סיבה מלבד שלתסריטאי לא היה כוח לשכור בלשן.
הסרט נהנה נורא מהיותו "מבוגר", סרט קולנוע למבוגרים, ולכן מתלהב מגסויות, גועל ואלימות כמו ילד בן עשר. הקולנוע האמריקאי נמצא במצב משונה אם סרט מלחמתי כמו "קצה המחר" מתנהל כולו בלי טיפת דם אחת, בעוד קומדיה ילדותית כמו "מיליון דרכים להתפגר" מלאה באלימות בוטה ומפורשת. ושוב חוזרת אותה בעיה: קקי בפני עצמו הוא לא מצחיק. בדיחות גועל יכולות להיות מצחיקות, אבל בשביל זה הן צריכות להיות בדיחות. הסרט הזה רק מציג על המסך דם, חרא ושתן בלי שום הקשר, או משהו שיהפוך את זה לבדיחה. הוא מגיש מדי פעם כבש שמשתין לסת' מקפרלן על הפרצוף, או פשוט קלוז-אפ על ערימת קקי. זה מצחיק, כי קקי. או משהו.
בבקשה, אל תלכו ל"מיליון דרכים להתפגר". אם תלכו לסרט, סת' מקפרלן עוד עלול לחשוב שהוא כוכב קולנוע אמיתי. הוא עוד עלול להתחיל להוציא כל שנה עוד קומדיה עצלנית ולא מתאמצת מאת סת' מקפרלן בבימויו של סת' מקפרלן ובכיכובו של סת' מקפרלן. וכבר יש לנו אדם סנדלר אחד.
האם תתנו צ'אנס ל"מיליון דרכים להתפגר"? ספרו לנו בפייסבוק