"אילוף הגוררת", סרט ישראלי חדש שיוצא השבוע למסכים, מעניין יותר בקונטקסט של עשייתו ובתהליך שהוא מסמן בתולדות הקולנוע הישראלי, מאשר בתוכן שלו. אף על פי שהפוסטרים הפרסומיים של הסרט מנסים להסתיר את זה, "אילוף הגוררת" הוא סרט דוקומנטרי. אם כי סרט דוקומנטרי, שנעשה למטרות מסחריות. כזה דבר עוד לא ממש היה בקולנוע הישראלי. הסרט מושיב מול המצלמה 48 נשים מפורסמות יותר ופחות, צעירות יותר ופחות, ומאפשר להם ללהג על "נושאים נשיים" שוביניזם, פמיניזם, סקס, יופי, גברים וכד'. במילים אחרות, "אילוף הגוררת" הוא מעין "סקס והעיר הגדולה" של ראשים מדברים, סרט על נשים, עבור נשים, שרוצות להשתעשע מול נושאים שרק הן מבינות. ברור שהמטרה של יוצרי הסרט, ובראשם הבמאי (הגבר) הוותיק ריקי שלח הוא למלא את האולמות בקהל נשי נלהב, שיאמץ את הסרט אל לבו וימלא את הקופות. בהתחשב בעובדה שעל פניו מדובר בסרט שנעשה בתקציב מינורי, יש כאן פוטנציאל מובהק לרווח כלכלי משמעותי, בניגוד לסרט עלילתי ממוצע. עכשיו נותר לחכות ולראות אם הקהל הנשי יתפתה לחוויה הלא שגרתית הזאת ויהפוך אותה לסיפור הצלחה. אין ספק, מדובר בניסוי מסקרן ומעניין יהיה לראות איך הוא יסתיים.
כאמור, הדבר השני שמעניין ב"אילוף הגוררת" הוא התהליך המרתק שהוא מסמן בתולדות הקולנוע הישראלי: הפיכתה של חברת יונייטד קינג ובעליה האחים משה ולאון אדרי לגורם המשמעותי ביותר בתעשיית הקולנוע הישראלי. אחרי כשלושים שנה שבהן היו קרנות הקולנוע הציבוריות, שממומנות מכספי משלם המסים ודוגלות לכאורה באג'נדה אמנותית, הלב הפועם של התעשייה ומעצבי דמותה, הרי שמשנה לשנה ברור שהדומיננטיות עוברת לידיהם של המפיקים המסחריים האחים אדרי. "אילוף הגוררת", שהוא תוצר ישיר מבית מדרשם, נראה כמו הצהרה ברורה של האחים, שהם לא מתכוונים להסתפק רק בשליטה על הקולנוע העלילתי. גם הקולנוע הדוקומנטרי מעניין אותם, וגם כאן יש להם מה לומר ומה לתרום. העובדה ש"אילוף הגוררת" הצליח בשנה שעברה להשתחל לחמישייה הסופית של המועמדים לפרס אופיר לסרט הדוקומנטרי, וכנראה לא היה רחוק מזכייה, בהחלט מחזקת את ההשערה הזאת.
הסרט עצמו הוא כאמור המרכיב הפחות מעניין במה שקורה מסביב לו. 48 נשים ביניהן מיכל אמדורסקי, מיכל ינאי, סיגל שחמון, דליה שימקו, ריקי בליך, שירלי בוגנים, מיכל שפירא ועוד ועוד מדברות על עניינים שמעניינים נשים באופן "משוחרר", כלומר מבלי להירתע מניבולי פה. מי שזוכר את הסדרה הבריטית "הנרגנות", שהופקה לה גם גרסה ישראלית, יודע למה לצפות פחות יותר, אם כי כאן זה הרבה פחות מעודן. הסרט עשוי וערוך באופן גס, קולני, נטול עידון, אבל זה לאו דווקא אומר שהוא לא אפקטיבי, גם אם ארוך מדי ומתיש מדי. בסך הכל הנשים שמשתתפות בסרט נראות נהנות רוב הזמן, ומוכנות לדבר על דברים מביכים ואינטימיים לשמחת הצופים, אז אי אפשר לומר שהסרט אינו מהנה במידה מסוימת. נכון שהוא אינו מיועד לכולם, אבל סביר מאוד להניח של"אילוף הגוררת" יש קהל, והקהל הזה עשוי לאמץ אותו בחום.
האם תלכו ל"אילוף הגוררת"? ספרו לנו בפייסבוק