ישראלים רוקדים: מומלצי פסטיבל ירושלים 2014

בכל שנה, חובבי קולנוע עומדים מול התוכניה של פסטיבל ירושלים ותוהים: איך. איך אנחנו אמורים לבחור? השפע מהמם. יש יותר מדי סרטים לבחור מהם, וגם אם ההיסטוריה מעידה שלא כל הסרטים המוקרנים בפסטיבל ראויים, האם תסתכנו בפספוס הסרט המדובר ביותר של הפסטיבל, זה שאחר כך תוכלו להתגאות בפני כולם שאתם ראיתם קודם?

גם אנחנו, כמובן, לא צפינו בכל הסרטים בפסטיבל, לכן אין לראות את הרשימה שתבוא להלן כהמלצה חסרת פניות או סייגים: אלה אינם בהכרח הסרטים הטובים ביותר בפסטיבל – אבל אלה כמה מהמסקרנים ביותר.

אין אסקפיזם. הסרט הפותח את הפסטיבל, בהקרנה המסורתית בבריכת הסולטן, הוא "ערבים רוקדים" של ערן ‏ריקליס, על פי ספריו של סייד קשוע. הסרט שעוסק בחייו של נער ערבי המנסה להשתלב בחברה היהודית, קיבל ממד אקטואלי מצער כשהפצתו המסחרית נדחתה ‏עקב האירועים האחרונים. גם הקרנתו בפתיחת הפסטיבל בוודאי תיתפס עכשיו כאירוע פוליטי יותר מקולנועי, ומטילה על הפסטיבל כולו את צלו של "המצב".

נבחרת הסרטים הישראליים המוצגת במסגרת התחרות על פרס חג'ג' היא הפעם מכובדת במיוחד: ארבעה מהם מגיעים ישר מפסטיבל קאן, עתירי כיבודים וביקורות מהללות מהעיתונות בחו"ל, והיו יכולים להיות אורחים של כבוד בכל פסטיבל בכל מקום בעולם, בלי קשר להיותם תוצרת מקומית. בין הסרטים נמצאים "בורג" של שירה גפן, "גט" של שלומי ורונית אלקבץ, "הגננת" של נדב לפיד ו"הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה. על כל הסרטים האלה עוד ידובר וייכתב הרבה, מן הסתם, כשיצאו בהמשך להקרנות מסחריות, ויתחרו זה בזה שוב, הפעם על פרס אופיר.

מה נהוג לומר על סרטי פסטיבלים? שהם ארוכים, שתקניים, מסתוריים ולא ברורים. מכל הבחינות האלה, "מתחת לעור", סרטו הראשון מזה עשור של ג'ונתן גלייזר ("לצאת נקי", "לידה") הוא סרט פסטיבלים לכל דבר ועניין. כן, תמצאו כאן שוטים ארוכים מאוד של חופים שוממים בסקוטלנד; וכן, גם אחרי שתצאו מהסרט לא תהיו בטוחים לגמרי מה בעצם קרה שם, בדיוק. ובכל זאת, שווה בהחלט לחוות את "מתחת לעור" על מסך גדול, ולא רק בגלל סקרלט ג'והנסן – אם כי היא כשלעצמה מהווה סיבה מצוינת. ג'והנסן מגלמת דמות מסתורית, לאו דווקא אנושית, שמשוטטת ברחבי סקוטלנד, מפתה גברים עוברים ושבים, ואת מה שקורה לאלה שנופלים ברשתה צריך לראות כדי להאמין. מוזר, יפהפה ומעורר מחשבה, זה סרט שלא כל הצופים יאהבו, אבל לכולם יהיה קשה להפסיק לחשוב עליו.

הפסטיבל מביא גם את ההיפך המוחלט מ"סרטי פסטיבלים": סרט האקשן שנחשב למרשים ביותר של השנה, אם לא (כפי שטוענים בתוקף מבקרים מסוימים) בכל הזמנים. "הפשיטה", הסרט האינדונזי שהוקרן בפסטיבל לפני שנתיים, היה רצף של אקשן שמגמד את כל המת-לחיותים ביחד: רצף מדהים של סצינות מכות, שמתרחש כולו בתוך בניין אחד. בסרט ההמשך, הבמאי גארת' אוונס מרחיב את היריעה אל עיר שלמה, והופך את העלילה לסאגה מורכבת שמזכירה את "השתולים". אבל חשוב מזה – האקשן נשאר אותו הדבר, או אפילו גדול ומופרע יותר. צופים בחו"ל מאוחדים בדעתם: זה אחד מסרטי המכות המדהימים ביותר שנעשו אי פעם.

עוד ז'אנר שלא נחשב לבן-בית בפסטיבלים הוא סרטי האימה. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל: "באבאדוק" הוקרן בפסטיבל סאנדנס וזכה שם לשבחים רבים. זהו סרטה הארוך הראשון של הבמאית האוסטרלית ג'ניפר קנט, העוסק באם חד הורית שמנסה להתמודד עם בעיותיו של בנה – וגם עם מפלצת אגדית מתוך ספר ילדים, שמתחבאת – אולי – אי שם בבית. המבקרים מסאנדנס קראו לסרט אימה פסיכולוגית אמיתית – מפחיד, אבל לא בקטע של "בו!" אלא בהתגנבות לאחורי המח

בשנה שעברה הלך לעולמו רוג'ר איברט, מי שהיה מבקר הקולנוע הנחשב, המוכר והמשפיע בעולם במשך עשרות שנים. אין תחליף לאיברט: שום מבקר אחר בעולם לא מתקרב למעמדו, ועם לכתו, זה הזמן לחשבון נפש בנוגע לעצם קיומה ומהותה של ביקורת הקולנוע. "החיים עצמם", דוקו עטור שבחים בבימויו של סטיב ג'יימס ("Hoop Dreams"), סוקר את הקריירה של איברט, חייו ומאבקו בסרטן – את השנים האחרונות לחייו איברט העביר ללא יכולת דיבור, אבל לא הפסיק לכתוב – בהשתתפות מרואיינים כמו מרטין סקורסזה, ורנר הרצוג, ארול מוריס ואחרים.

לא ברור איך קרה שאחד הסרטים האמריקאים האהובים והאהודים ביותר של שנת 2013 (באתר "עגבניות רקובות", המרכז תגובות מעשרות מבקרים, הוא קיבל ציון משוקלל של 99%) לא הגיע להקרנות בארץ. ובכל זאת, הוא נעדר מבתי הקולנוע המסחריים, והפסטיבל הוא ההזדמנות להשלים את החסר. סרטו של דסטין דניאל קרטון עוסק במרכז לבני נוער בסיכון, שאמור להיות רק תחנת מעבר עבור הנערים והנערות עד שיימצא להם הסדר קבע, ועל המשגיחים במרכז, שנאלצים להיות הורים זמניים להמון ילדים – תחת הוראה מפורשת ובלתי אפשרית שלא להיקשר יותר מדי. ברי לארסון המקסימה קיבלה ערימה של פרסים ושבחים על הסרט.

אישה הנמצאת בבקתת נופש באיזור האלפים האוסטריים מגלה שהיא מנותקת, באופן בלתי מוסבר, מהעולם: קיר שקוף ובלתי עביר חוצץ בינה לבין העולם החיצון; סיפורה הופך לסיפור קודר ובודד של הישרדות לבד בטבע, המזכיר סרטים על אנשים אבודים בים כגון "הכל אבוד" ו"להתחיל מחדש". רבים מהשבחים שקיבל הסרט התמקדו בהופעתה של מרטינה גדק ‏ ("חיים של אחרים") ‏ – שמשתתפת בסרט כמעט לבדה, וכמעט מבלי לומר מילה. גדק עצמה תתארח בפסטיבל בסדנת אמן מיד אחרי הקרנת הסרט.

אורח נוסף בפסטיבל הוא הבמאי הקוריאני פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים"), שהצליח לקנות לו שם אפילו בקרב חובבי קולנוע ישראלים – אף שרוב סרטיו מעולם לא הוקרנו פה רשמית. הדבר נכון גם לגבי סרטו האחרון, "סטוקר" – שהוא גם הסרט האמריקאי, דובר האנגלית, הראשון של פארק. הצוות שמאחורי הסרט מפתיע: התסריטאי הוא וונטוורת' מילר (כן, ההוא), ומול המצלמה נמצאות ניקול קידמן ומיה וואסיקובסקה, כאם ובתה שביניהן יחסים, ובכן, מעט מתוחים, נאמר. הסרט קיבל תגובות מעורבות: הסיפור נחשב לבעייתי, אבל אין ויכוח על כך שהבימוי ועיצוב הסצינות של פארק צ'אן-ווק מדהימים באנגלית בדיוק כפי שהם בקוריאנית – וניקול קידמן, בתפקיד שקצת מעבר לפסיכופטיות, מהפנטת יותר מאי פעם.

דייויד מישוד האוסטרלי הוא עדיין לא שם שכל סינמפיל מגלגל על הלשון – אבל ייתכן שעוד יהיה. ‏סרטו הראשון, "ממלכת החיות" מ-2010, היה הצגת בכורה בעלת עוצמה בלתי רגילה (עד כדי כך ‏שהסרט האוסטרלי הקטן הזה הגיע עד האוסקר, כשהעניק לג'אקי וויבר מועמדות לפרס שחקנית ‏המשנה). סרטו השני, "רובר", נראה כמו גירסת מישוד ל"מקס הזועם": מאבק אלים בין כנופיות ‏בערבות הצחיחות של אוסטרליה, בעתיד פוסט-אפוקליפטי. מככבים גאי פירס ורוברט פטינסון (כן, ‏ההוא מ"דמדומים") בהופעה שפיצלה את המבקרים – יש הטוענים שהוא מבריק, אחרים טוענים שהוא ‏בלתי נסבל, גם בלי הנצנצים.‏

סרט הנעילה של הפסטיבל הוא "הרוח העולה", סרטו האחרון של גאון האנימציה היפני הייאו מיאזאקי, שיגיע לאחר מכן גם להקרנות מסחריות בארץ. "הרוח העולה" הוא מסרטיו הבודדים של מיאזאקי המיועדים בעיקר לקהל מבוגר: מדובר בסרט כמעט היסטורי, ביוגרפיה לא נטולת מחלוקת של מעצב מטוסי הקרב היפניים במלחמת העולם השניה, אך עדיין מצוירת ומונפשת באופן המרהיב הכל כך מאפיין את מיאזאקי. לכבוד הסרט הזה – שעל פי הצהרותיו של מיאזאקי, יהיה האחרון בהחלט בקריירה שלו – הפסטיבל מציג בהקרנות בוקר מבחר מסרטיו הותיקים של המאסטר, להנאתם של צופי הפסטיבל בכלל ואלה המגיעים עם ילדים בפרט. להמליץ על סרטי מיאזאקי זה נדוש, אבל זו אף פעם לא טעות – אסור לפספס הזדמנות לצפות בסרטים היפהפיים האלה, המיועדים לכל גיל, על מסך גדול. במהלך הפסטיבל יוקרנו "השכן הקסום שלי טוטורו", "שירות המשלוחים של קיקי" "הטירה בשמים" ו"הטירה הנעה". (ואם כבר עוסקים בסרטי ילדים - זאת גם הזדמנות להזהיר מפני "בחזרה לארץ עוץ", אנימציה עלובה - ללא קשר לסרט באותו שם משנות השמונים - שלא היתה צריכה להגיע למסגרת המכובדת הזאת).

לאתר פסטיבל ירושלים

לאיזה מהסרטים תלכו? ספרו לנו בפייסבוק