"אפס ביחסי אנוש": כל הסיבות וההשלכות של ההצלחה הגדולה

"אפס ביחסי אנוש" הוא לא רק הלהיט הכי גדול כרגע באולמות הקולנוע, אלא גם מחזיק בשיא נוסף – ספק אם איזשהו סרט בהיסטוריה הישראלית או בכלל, הוקרן למשמע יותר אזעקות.

הקומדיה הגיעה לאקרנים מעט לפני מבצע צוק איתן, ונהנתה מפתיחה מסחררת – אפילו ההקרנות שלה בימי אמצע השבוע היו מלאות עד אפס מקום. כשהתחילו ליפול הטילים, המחשבה הטבעית היתה שהם יעצרו את המומנטום שלה, אבל זה לא קרה - למרות המצב וגם למרות המונדיאל, "אפס ביחסי אנוש" הגיע למאה אלף צופים, הישג שמשך תשומת לב בינלאומית ואף הוביל לידיעה מיוחדת בסקרין, העיתון המוביל של תעשיית הקולנוע העולמית.

סביר להניח שלולא הנסיבות, "אפס ביחסי אנוש" היה מוכר כמות גדולה בהרבה של כרטיסים, אבל בכל מקרה תהיה לו עוד הזדמנות לשפר עוד יותר את הישגיו הקופתיים. הסרט צפוי להישאר על המסכים בשבועות ואולי אף בחודשים הקרובים, ועם או בלי הפסקת אש במהלכם, התאוצה שלו עשויה לאפשר לו לדגדג את רף רבע מיליון הצופים.

כך או כך, הקומדיה כבר הוכיחה שני דברים: ראשית, שלא משנה מה קורה במדינה, אנשים יילכו לקולנוע אם יש סיבה מספיק טובה לעשות זאת (ואם יש בסביבה מרחב מוגן וכיפת ברזל, כמובן); שנית, שעדיין יש כאן קהל לקולנוע הישראלי. "אפס ביחסי אנוש" משול למבול באמצע הקיץ – הוא יצא לאקרנים לאחר תקופה יבשה למדי, שנה-שנתיים שבהן תוצרים מקומיים רבים נכשלו לחלוטין או פשוט לא עמדו בציפיות, ונראה היה שהתעשייה המקומית אולי עושה חיל בפסטיבלים עולמיים, אבל לא מצליחה לדבר אל הקהל כאן. הקומדיה של לביא חידשה את האמון של הציבור בארץ במה שיש לבמאים הכחולים-לבנים להציע לו, ונדמה שהגל הזה עומד להימשך: בתחילת ספטמבר יעלה "גט" של שלומי ורונית אלקבץ, והוא צפוי להיות בלוקבסטר מסיבי עוד יותר.

"אפס ביחסי אנוש" נרשם כציון דרך גם מפני שביימה אותו אשה, טליה לביא, ומה לעשות – למרבה הצער, גם בימינו עדיין נדיר להיתקל בלהיטי ענק שנעשו בידי במאית. בהוליווד, למשל, זה פשוט כמעט אף פעם לא קורה. אפילו בצרפת, המדינה שבה מתקיים האיזון המגדרי הבריא יותר בתעשיית הקולנוע האירופאית, לא היו בשנים האחרונות הרבה דוגמאות כאלה.

בהנחה ש"גט" של רונית אלקבץ אכן יהיה הצלחה קופתית כמצופה, המשמעות תהיה שבסוף 2014, כשבעלי האולמות יספרו את השטרות, יתברר כי השוק המקומי יהיה חייב לקולנועניות את השפיות הכלכלית שלו, ואף שישראל זה לא אמריקה והמוטיבציות הפיננסיות כאן לא כל כך מהותיות, סביר להניח שזה יחזק את הרצון של גופי ההפצה וההפקה להמשיך ולתת רוח גבית לעשייה הנשית ולחזק כך עוד יותר את ההתעצמות העכשווית שלה.

יתרה מזאת, הסיפור של המהפכה הנשית בקולנוע הישראלי לא מסתיים כאן: "אפס ביחסי אנוש" מהפכני גם כיוון שאת כל הדמויות המרכזיות בו משחקות בחורות - וזאת בניגוד מוחלט למדיניות הליהוק שהיתה נהוגה כאן.

רק לפני כארבע שנים התפרסמה ב"וואלה" כתבה שהלינה על כך שכמעט ואין תפקידים לשחקניות בסרטים המקומיים: היה זה בעיצומו של גל דרמות החיילים – כל אותם סרטים בהם אושרי כהן או איתי תורג'מן או שניהם גם יחד קיבלו את אור הזרקורים ואילו לשחקניות היו תפקידים זניחים בלבד, לעתים בלי דיאלוגים. בשנים שחלפו מאז המצב נותר הומוגוני באותה מידה, כפי שהדגים גם "בית לחם", הלהיט המקומי הבולט והגברי לחלוטין של השנה שעברה.

אך עתה בא "אפס ביחסי אנוש" וחתר תחת כל מה שקיבלנו עד כה בקולנוע בכלל ובסרטים בצבע חאקי בפרט. לא סתם הוא מפקיד את כל התפקידים הראשיים בידי נשים, אלא עוד עושה זאת בז'אנר הגברי מכל וכשזירת ההתרחשות היא לא אחרת מאשר בסיס צבאי.

בכך נתנה לביא ביטוי לא רק לדאנה איבגי, שהיתה עד כה פחות או יותר השליטה הבלעדית של דור השחקניות שלה, אלא גם לשמות שטרם זכינו לראות מככבות במסך הגדול – נלי תגר, שני קליין ותמרה קלינגון למשל. כולן כמובן מיצו את ההזדמנות על הצד הטוב ביותר, ודי ודאי שבניגוד לקולגות מהדור הקודם, הן לא ייאלצו להגר לאמריקה כדי לחפש עוד תפקידים, אלא יקבלו אותן במולדתן.

למעשה, מהפכות תרבותיות בארץ בדרך כלל מתרחשות באופן חסר פרופורציה לחלוטין. לכן, זה לא יהיה מפתיע אם התחזקות מעמדן של הקולנועיות ושל השחקניות תהיה כל כך דרמטית – עד שכבר בעוד כמה שנים, יתלוננו הבמאים והכוכבים המקומיים ממין זכר שהם מתקשים לגייס תקציבים ולקבל תפקידים.

ועוד שתי נקודות ציון בהצלחה של "אפס ביחסי אנוש", האחת כללית למדי והאחרת מעט פרטנית יותר.

קודם כל, "אפס ביחסי אנוש" מחיה את הז'אנר הקומי בקולנוע הישראלי, אפילו שאפשר להתווכח עד כמה הוא באמת עונה להגדרות הקלאסיות של הקומדיה ולתהות אם אינו יותר דרמה קומית או במקרה הטוב קומדיה שחורה. כך או כך, הוא לבטח קליל ומצחיק יותר מן התקרובת המקומית הרגילה – כלומר, סרטים על יחסים בין אב ובנו, או בין סוכן שב"כ למקור שלו, או בין סוכן שב"כ שמשמש תחליף אב למקור שלו. אמנם "זוהי סדום" הביא משב רוח מרענן לשוק המקומי לפני כמה שנים, אבל זו היתה הפוגה זמנית, והתעשייה שבה סורה מיד לאחר מכן.

ההצלחה של "אפס ביחסי אנוש" עשויה להרים מחדש את התנופה הקומית של העשייה המקומית. קרן הקולנוע הישראלי כבר הודיעה על מענק מיוחד לתסריטים של קומדיות, וברוחה של לביא, אולי יהיו אלה מהתלות כחולות-לבנות מסוג חדש: לא כאלה שחוזרות על הניסיונות הכושלים בזמנו לתרגם לעברית נוסחאות הוליוודיות שממילא כבר התיישנו, אלא כאלה שמתבססות על החוויות האישיות ומעוררות ההזדהות של היוצרים.

זה מוביל אותנו לנקודה השנייה: "אפס ביחסי אנוש" מצליח כל כך גם כיוון שהחוויה הפרטית לחלוטין של לביא משותפת לרבים אחרים. רוב צופי הקולנוע בארץ שירתו בצבא, אבל רובם לא לחמו בלבנון או בשטחים כמו היוצרים של "ואלס עם באשיר" ו"רוק בקסבה", אלא תרמו למדינה באופן אפור יותר. הלהיט הקומי הטרי ניצב כראשון שהעז לטעון כי יש מקום על המסך גם לחוויות של ג'ובניקיות, והעובדות מדברות בעד עצמן: המספרים מוכיחים עד כמה חיכה הקהל המקומי לשמוע על הרפתקאות מהשלישות.

בזמנו, "בופור" פתח גל מחודש של סרטי מלחמה, וייתכן בהחלט כי גם "אפס ביחסי אנוש" יוליד רצף שכזה. לביא לא היתה הג'ובניקית היחידה בתולדות צה"ל, ולא רק לשלישות יש סיפורים לספר, כך שקל לדמיין כיצד עשרות יוצרים מקומיים צעירים יושבים כעת מול הלפטופ ומתכננים את הגרסה שלהם לקומדיה הצבאית הפקידותית. לא ברור איך זה ייצא, אבל אין ספק שהפוטנציאל המסחרי והקומי קיים.

מעבר לאופי המיוחד מלכתחילה של "אפס ביחסי אנוש", יש גם משהו חריג בדרך בה הופץ המוצר המוגמר.

בשנים האחרונות, הלהיטים הגדולים של הקולנוע הישראלי התחלקו בדרך כלל לשני סוגים: כאלה שהופצו בידי יונייטד קינג, תאגיד הענק שחולש גם על סינמה סיטי ועל זרועות אחרות של עולם הבידור המקומי; או כאלה שהוקרנו בסינמטקים, רצו במשך חודשים ארוכות באולמות הקטנים למדי שלהם, ולאט-לאט צברו את עשרות אלפי הצופים שלהם.

"אפס ביחסי אנוש", לעומת זאת, הופץ בידי קולנוע לב, שעומד בדיוק בנקודת האמצע בין שוק הבידור המסחרי ועולם הקולנוע האיכותי, ועד היום לא הרבה לטפל בתוצרים המקומיים והעדיף להתעסק עם אלמודובר והאחים כהן. עתה, התברר עד כמה החיבור שלו ושל הקהל שלו לעשייה הישראלית המשובחת טבעי ומתבקש.

כמו שאר המגמות כאן, אפשר לקוות שגם זו תימשך: שייגמרו הימים בהם סרט ישראלי צריך להיות או קומדיה של רשף לוי עם פרצופים מוכרים מהטלוויזיה או סוד כמוס לעכברי סינמטקים, או הפקת ענק שמופצת באותה כמות עותקים של "רובוטריקים" או פרויקט מחתרתי שמקודם אך ורק באמצעות האי-מייל. המקום הטבעי של "אפס ביחסי אנוש" ויצירות מסוגו ובאיכותו שיבואו לאחר מכן, הוא בדיוק בקו המשווה הזה שבין האיכות למסחריות. כך אפשר יהיה גם להימנע מתקציבי הפרסום המטורפים שמוקדשים לעתים בלי תועלת אמיתית לקולנוע הישראלי, ולהתבסס על שיווק רציונלי יותר ויומרני פחות.

זה גם מוביל לנקודה נוספת: הרבה מההישגים המסחריים של הסרט נזקפים הודות לתגובות מפה לאוזן, שכמובן באו לידי ביטוי בעיקר ברשתות החברתיות. לא זכור לי איזשהו להיט קולנועי בשנים האחרונות שעורר תגובות בפייסבוק הישראלי כמו "אפס ביחסי אנוש" – היקפי הדברת סביבו היו שמורים עד כה ל"משחקי הכס" וסדרות אחרות, והתוצאות בהתאם.

כל העסקים האחרים בארץ כבר הפנימו את עוצמת הפייסבוק, ועכשיו זה מגיע גם לעולם הקולנוע הישראלי. יש בשוק סרטים שמיועדים רק לילדים מתחת לגיל 12 וכאלה שפונים רק לצופים מעל גיל שישים, ובמקרים האלה הרשתות החברתיות פחות רלוונטיות. אך התוצרים המקומיים מדברים בדרך כלל אל הקהל שנמצא בין טווחי הגילאים הללו, ולכן כל מי שירצה עתה לשחזר את הצלחת "אפס ביחסי אנוש" ייאלץ להשתמש בחסדי הרשת החברתית, כך שלא רחוק היום בו יותם זמרי ועידו קינן יהיו חשובים לא פחות מיהודה סתיו ואורי קליין.

חלק מהפוסטים על הלהיט היו בגדר המלצות מיד לאחר הצפייה, וחלק הלכו צעד אחד קדימה וכבר התייחסו ל"אפס ביחסי אנוש" כרפרנס תרבותי. הדוגמה הטובה ביותר לכך הגיעה מן העמוד של "ארץ נהדרת", שהגיב לדיווחים על גיוס עשרות אלפי חיילי מילואים באמצעות תמונה מן הסרט, ובכך המחיש כי אף שהוא מתבסס על חוויות שקרו לפני כמה שנים, הוא ימשיך להיות רלוונטי – הרי מה לעשות, לפחות ביובל הקרוב, תמיד תהיה כאן מלחמה, תמיד יהיה כאן צבא ושירות חובה ותמיד יהיו פקידים ופקידות, כך שלא יחסרו סיטואציות להיזכר בגיבורות הקומדיה.

אמרו פעם שאזכור מ"ארץ נהדרת" הוא החותמת הרשמית לכך שנכנסת לקאנון הרשמי של התרבות הישראלית, אז למי שהיתה חסרה גושפנקא למעמדו של "אפס ביחסי אנוש" – הנה היא. אמנם אין בו דווקא רפליקות פולחניות כמו בסרטי הבורקס של שנות השבעים, אבל ברוח של ימינו, יש בו משהו חשוב יותר: תמונת ניצחון; אותה תמונה של נלי תגר מצמידה לרקתה אקדח סיכות – דימוי מעוצב בדיוק אמנותי מושלם, אך מספיק אנושי כדי שייראה כאילו נתלש מן המציאות, ולכן שמיש כתגובה לכל כך הרבה מצבים.

הרבה נייר עוד ייגרס במשרדים, הרבה סיכות יאזלו מהמגירות והרבה פקידים ופקידות עוד יעטו וילבשו מדים, אבל המורשת של "אפס ביחסי אנוש" לא תתאדה כל כך מהר.