שלל דמויות מרהיבות מרכיבות את "גנבים בחוק", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי אלכסנדר גנטלב ששודר אמש (שני) בערוץ 2 ושמספק הצצה נדירה לחייהם של ראשי הפשע הרוסי. יש שם את ויטאלי דיומוצ'קה, שנדמה שעליו נכתב המשפט "יכול להרוג בעזרת מבט בלבד". יש שם את ליאוניד "אף פעם לא הייתי צריך להשתמש ברוצחים שכירים" בילונוב, ויש גם את אלימז'ן טוחטחונוב, פרסונה נון-גראטה במרבית ארצות המערב בעקבות החשד כי היה מעורב בהטיית התוצאות של תחרות החלקת הקרח באולימפיאדת החורף של 2002.
אולם הדמות המרתקת מכל היא דווקא הדמות שלא מופיעה על המסך, דמותו של גנטלב עצמו. ההישג הדוקומנטרי האדיר של גנטלב, אולי אחד הגדולים שנעשו בז'אנר בישראל, גורם לך לתהות מי האיש שהצליח להושיב מול המצלמה את סנדקי העולם התחתון הרוסי וגרם להם לזמר. אחד אחד הם חושפים בפניו את ההתבגרות אל תוך עולם הפשע; את החוויות הקשות מהכלא (דיומוצ'קה: "אם מישהו בכלא שולח אותך קיבינמאט ואנשים שמעו את זה, אז אין ברירה אלא לשלוף סכין. אחרת לא יכבדו אותך יותר"); את השתלטות העולם התחתון על נכסיה של האימפריה הקורסת של ברית המועצות באמצע שנות השמונים (בילונוב: "הכל מונח - אין כסף. הכל מופקר - רק תהרוג. תהרוג את המנכ"ל, האחרים ייבהלו וימכרו לך את המניות שלהם במחיר אפסי"); ואפילו את הדרכים להשיג את הדרכון הישראלי הנכסף שיוריד מהגב שלהם את רשויות החוק בעולם (בילונוב: "קח יהודייה, תתחתן איתה, קיבינימט, תקבל תעודת מעבר ואחרי שנה תקבל דרכון").
ככל שמתקדם הסרט מוצא עצמו הצופה מתחבר יותר ויותר אל גיבוריו, במה שאפשר לכנות "אפקט סופרנו". הצופה לומד להעריך את הקודים הברורים של "הגנבים בחוק", את הכריזמה שנשפכת מהם ואת העובדה שלמרות שכל אחד מהם השאיר מאחוריו שובל של גופות בדרך לצמרת, במובנים מסוימים הם נתפסים כהרבה יותר אתיים והגונים מאותם פקידי ממשל מושחתים ששלטו כל השנים ברוסיה ושלהם "הגנבים בחוק" בזים כל כך.
כשדיומוצ'קה מספר למצלמה בנאיביות של בן 5 שהוא חולם לביים סרט על העולם התחתון הרוסי אבל אף אחד מעמיתיו לא משתף איתו פעולה כי "במאפיה הרוסית לא אוהבים כנראה אמנות", קשה שלא לחייך. אפילו שרק כמה סצנות לפני, אותו דיומוצ'קה מעלה יחד עם חברו ענק המימדים זיכרונות מימיהם כגובי חובות כולל תיאורים גראפיים מצמררים על איך הם היו תוקעים סכינים ברגליהם של החייבים, מכים אותם באלות, או סתם מטיחים ראשם בצלחת הבורשט.
בשלב מסוים מבינים שהכול על השולחן, אין הפתעות והחידה היחידה שעוד עשויה להטריד את הצופה היא איך לעזאזל לא העניקו שופטי פסטיבל דוקאביב האחרון את המקום הראשון בתחרות לסרט המעולה הזה. גנטלב, שכנראה קרא נכון את התמונה, מחליט לשים את הפוקוס על דמותו הכריזמתית של בילונוב בחיצוניותו, מין שילוב של ג'ורג' בוש וניקולא סרקוזי ועל אורח החיים הראוותני שהוא מנהל לו אי שם בריביירה הצרפתית. בילונוב נפתח בצורה כל כך חושפנית למצלמה עד שעושה רושם שהאיש, שסיפר שפרץ בבכי לאחר שבפעם הראשונה בחייו לא הצליח להרוג מישהו מכיוון שהמשטרה התערבה ברגע האחרון, פשוט נהנה מהחשיפה. נדמה שעכשיו, לאחר שהמלחמות בעולם התחתון הרוסי נרגעו והוא שוחה בנהרות של כסף, חסר לו האקשן והוא משווע לאתגרים חדשים. או כפי שהוא עצמו ניסח זאת: "כבר קצרנו כל כך הרבה שלא נשאר את מי לקצור".