שבע שנים לאחר שרשת הטלוויזיה פוקס ביטלה, כמנהגה, סדרה מעולה עם קהל מעריצים נאמן, קרה נס. הסדרה חזרה. ואם בעולם הסדרות המצוירות לא מדובר בתקדים ("איש משפחה" ו"פיוצ'רמה" ששבו מן המתים, כל אחת בשעתה), הפעם מדובר בסדרה מצולמת. "משפחה בהפרעה" שבה, עם עונה של 15 פרקים ארוכים בחסות שירות הווידאו האינטרנטי נטפליקס.
לפני שמתיימרים לבקר את העונה הרביעית של "משפחה בהפרעה", צריך לזכור כי שלושת העונות הראשונות, ביחד עם נוסטלגיה של שבע שנים, יצרו רף ציפיות כמעט בלתי אפשרי לפרקים החדשים. אם זה לא מספיק, מיטשל הורוויץ, היוצר של הסדרה, אף נאלץ לתמרן בין לוחות הזמנים העמוסים של השחקנים, מה שגרם לכך שרבות מהסצינות צולמו בהפרש של חודשים, עם דיאלוגים שנערכו יחד מחומרים שכל אחד הקליט בנפרד.
זו גם, כנראה, הסיבה לכך שכל אחד מפרקי העונה החדשה מתמקד בדמות אחת. בתחילת הדרך, הורוויץ אף טען כי הצופה יוכל לראות את הפרקים בכל סדר שירצה, מכיוון שאלה מכסים את אותו פרק הזמן בחיי הדמויות ומתרחשים במקביל, אך לאחר שישב בחדר העריכה הפציר בצופים לראות את הפרקים בסדר הנכון. ולא להגזים עם קצב הצפייה - שהרי כל הפרקים הפכו זמינים לצפייה דרך נטפליקס במקביל.
אז איך התוצר הסופי, והאם המעריצים יתאכזבו? כן ולא, בסדר הזה.
העונה הרביעית של "משפחה בהפרעה" מתחילה רע. רע מאוד, אפילו. לא מבחינה עלילתית - הביקורת הזו תהיה נטולת ספוילרים - כי אם מבחינה קצבית. הפרק הראשון, שעוקב אחרי מייקל, הבן האמצעי והכביכול-שפוי למשפחת בלות', מציג לראווה טעות גדולה של מיטשל הורוויץ: הוא חושב שאכפת לנו מהמשפחה, כשבעצם מה שמעניין אותנו זו ההפרעה. והסוג הספציפי של ההפרעה במשפחת בלות' הוא תוצר של האינטרקציה בין בני המשפחה.
בלי חבורת משוגעים סביבו, מייקל מצטייר כשמוק פאתטי, ואנחנו מתמקדים בו במשך חצי שעה לא נעימה לצפייה. גם כשכן יש אינטרקציה בינו לבין האחרים, היא מגיעה במנות קטנות מדי. אלו כבר לא הימים בהם 20 דקות של "משפחה בהפרעה" דרשו עצירה כדי להפסיק להתנשף מרוב צחוק.
ככה זה נמשך - פרק אחרי פרק של אכזבה. ואז מגיע פרק 7, שמתמקד בג'וב. והוא נפלא. ממוקד יותר, מצחיק הרבה יותר, ומזכיר את העונות הקודמות של הסדרה. זהו גם הפרק בו הפאזל אותו הורוויץ הרכיב בתוך הפרקים מתחיל להתבהר. כמו בעונות הראשונות, אנחנו מתחילים לראות את התמונה המלאה והאבסורדית. ואז, אחרי עוד כמה פרקים לא אחידים ברמתם, הסדרה מתחילה לנסוק. בארבעת הפרקים האחרונים זהו הורוויץ במיטבו, כשהדברים הקטנים שאולי לא הצחיקו בפרקים הקודמים הופכים למצחיקים בדיעבד.
הבעיה היא שחייבים לסבול 3 שעות של תכנים שנראים לא מצחיקים כדי ליהנות מ"משפחה בהפרעה", ואז לצפות בתחילת הסדרה פעם נוספת כשאתם מבינים מה באמת הולך שם. זו הרבה טרחה. ככל הנראה מדובר באילוצי הפקה, אבל זה לא תירוץ.
הורוויץ אולי לא מצליח להביא את כל הקאסט הראשי שלו למסך בו זמנית, אבל הוא כן מצליח לגייס כמעט כל מי שאי פעם הופיע בסדרה לבוא ולהגיד שלום. בהרבה מאוד מקרים זה עובד, ועובד נפלא, עם יוצא אחד מהכלל: תפקידו של רון האוורד כעצמו (ולא כמספר) הורחב מאוד, וזה לא תמיד עובד. מה שהתחיל כבדיחה נחמדה בסוף העונה הקודמת יוצא כאן קצת מפרופורציות.
אך כשנדרשים לשפוט את כל העונה הזו כיצירה אחת של שבע וחצי שעות, מגלים שאמנם יש כאן קצב בעייתי, והחלטות עריכה שלאו דווקא עובדות, אך בסופו של יום, כשהפרק האחרון מסתיים, אי אפשר להגיד שהעונה הרביעית של "משפחה בהפרעה" מאכזבת. ואי אפשר שלא לרצות לראות מה קורה עם משפחת בלות' בהמשך.
מה אתם חשבתם על העונה הרביעית? דברו על זה בפייסבוק