כשחגי לוי פרץ עם הסדרה "בטיפול", היתה התפעלות גדולה מאוד מן הגאונות שבפשטות הזאת חדר סגור, אחד על אחד. מטפל ומטופל, אדם מול אדם. ב"המקוללים" חגי לוי הולך על כיוון שונה-דומה, מעורר התפעלות לא פחות: אדם מול מיתוס. מפגש בין שניים שכאילו קרוצים מאותו חומר אורגני, אבל כמו שלוי מכוון את הסיפור זהו מעין דו שיח בין אדם לתהומות שלו כפי שהם מגולמים על ידי קולות אנושיים.
"המקוללים" הוא דבר חדש - דוקומנטרי בדיוני, דוקומנטרי של הלך רוח, דוקו-מנטאלי אם תרצו. לוי מתחקה אחר ארבע דמויות ישראליות גדולות, בארבעה פרקים פנחס שדה, יונה וולך, משה קרוי, אביבה אורי. כולם נגעו בגאונות, כולם פלירטטו עם הקצוות, וסירבו לקחת כנתון את הכתבות, דרישות וציפיות החברה מהם. הם חיו חיים סוערים ולא פשוטים, נגעו בחייהם של אחרים, השפיעו והושפעו; זעמו ואהבו ושנאו בעוצמות שדחו ומשכו אחרים. לארבעה האלו קורא לוי "המקוללים", וזו כותרת טובה, הם מקוללים בגאונות שהיא נטל לבלי סוף, בחיים שאין בהם נחת.
לוי, כאמור, לא מתעד כל אחד מהם מקטעי ארכיון, מדביק תמונה לתמונה בפסקול, נוגע בהם מרחוק. הוא משחזר את המהות שלהם דווקא מהמילה ולא מהצילום לוי נטל את המילים של כל אחד מהם, המדוברות והכתובות, גזר מהן והדביק מחדש, לכדי תסריט בדיוני-אמיתי, מין כישוף בו השפה יוצרת הולוגרמה של אדם. קשה להסביר, צריך לראות, וגם אז לוקח כמה רגעים עד שמבינים שמדובר בתעתוע. אמש שודר הפרק על פנחס שדה והערב זה של יונה וולך , שניהם אנשי מילים מובהקים; אך גם ההמשך שעוד מזמן את קרוי ואורי, מבוסס על המילים של אלו שעפו קרוב מדי אל השמש, צמוד ונפרד מהמקור.
בעזרת שחקנים (מלוהקים באופן מבריק), מחיה לוי מחדש את יונה וולך ופנחס שדה וכל השאר, אבל לא רק אותם. גם את עצמו - חגי בן ה-17 מהקיבוץ הדתי, המחפש תשובות בשאלות; חגי הנשוי הטרי, חגי שמתחבט בשאלות מותר ואסור הוא מחיה כאשר הוא מגלם את עצמו במפגשים דמיוניים כמראיין של אותם גיבורי תרבות. בטיפול, כבר אמרנו? אין שום ספק של"המקוללים" יש גם ערך תרפויטי, ושהוא לא רומס באף רגע את הערך האמנותי המרשים.
הסדרה "המקוללים" פועלת כל הזמן על כמה רבדים של קיום ושל משמעות זוהי סדרת מחווה והנצחה לארבע דמויות מרתקות שהיו מעניינות בחייהן האישיים לא פחות מאשר בפועלן הציבורי או האמנותי. זו סדרה שמנסחת ז'אנר חדש, שיחזור תיעודי עם חוקיות ברורה (שימוש רק בציטוטים אמיתיים, כתובים או מדוברים והשמתם בקונטקסטים שונים), לשם יצירה העומדת בזכות עצמה. זהו מפגש בין אדם לחומר שהוא הכי נמשך אליו ואולי הכי מזיק לו, מין דו שיח בין סופרמן לקריפטונייט שלו. ובמובנים אחרים, זוהי סדרה על חגי לוי שהופך עצמו למעין פורסט גאמפ ומדלג בין ממדי הזמן והמקום כדי לפגוש מקרוב את מושאי העניין ההיסטוריים שלו.
לומר על "המקוללים" שהיא ניסיון אמיץ ומרתק, זה לא מספיק. היא באמת סוללת דרך חדשה להתייחסות לתיעוד, קצת כמו הרגע ההוא שארי פולמן חיבר בין אנימציה ודוקו ב"וואלס עם באשיר". האפשרות המחשבתית לשאול את יונה וולך שאלות ולקבל תשובות מתוך הדברים שאמרה וכתבה, מדגדגת את הדמיון כמו מין הכלאה בין לוח סיאנס ומכונת זמן. את כל זה מצליח לעשות לוי מבלי ליצור תחושה לא נעימה של ניצול או כיפוף המציאות. את "המקוללים" ילמדו בבתי הספר לקולנוע וטלוויזיה, אבל יש לסדרה גם קיום שאין לו ולאקדמיה שום דבר, וזהו המקום מלא האהבה והיצירתיות שממנו היא נעשתה.
מה אתם חשבתם על "המקוללים"? ספרו לנו בפייסבוק
ערוץ 8 hot כל ערב ב-22:00