תומריקה נולדה כתומר. כבר מגיל צעיר הרגישה כבת ובסופו של דבר הפכה לאישה. בנוסף להתמודדויות הלא קלות, פיזית ונפשית, עם הניתוחים הפלסטיים שעברה, נאלצה תומריקה להתמודד בחייה גם עם סרטן האשכים בו לקתה, שכלל שנתיים של טיפולים כימותרפיים וכריתת אשך. "זה סימבולי שהסרטן פגע בי באשכים", היא אומרת, "זה לגמרי צחוק הגורל. כי ברגע שחליתי בסרטן עברתי איזשהו תהליך חילוף מסכות, הפכתי לכנה יותר עם עצמי והודיתי בזה שאני רוצה לעבור את כל התהליך הזה. זה סימבולי לפגוע בגבר בגבריות שלו. זה אשכרה רמז מהיקום, מאמי: זאת את, אין אחרת. נא לא להתבייש".
היום היא לא מתביישת. אנחנו יושבים בבית קפה בתל אביב. תומריקה שולפת ג'וינט ומדליקה אותו בגלוי, מפלרטטת עם המלצר ומציעה לו שאכטה. אחר כך היא זוקפת גב, אומרת שהיא מרגישה מאוד סקסית ושמבטי הגברים ברחוב טורפים אותה לתחושתה. אולי כחלק מתהליך היציאה מהבושה, ההגשמה העצמית והרצון לטרוף את החיים אחרי שנגעה במוות, תומריקה משתתפת בדוקו הניתוחים הפלסטיים "חלומות מפלסטיק", שישוב ל-HOT בידור ישראל ב-7 ביולי. במסגרת התכנית היא עוברת ניתוח אף וחזה. ניתוח לשינוי איבר מין, אגב, היא לא עברה והורמונים היא אינה נוטלת בהמלצת רופאיה, כדי לא לסכן את חייה בעקבות מחלת הסרטן בה לקתה.
תומריקה, בת 28 מתל אביב, נולדה בראש העין לזוג הורים תימנים ("נשואים באושר") בעלי חברת הסעות, והיא הצעירה במשפחה בת 5 ילדים. יש לה אח תאום לא זהה. מגיל צעיר מאוד ידעה שהיא בת, כולל השתטחות על הרצפה בבכי כשלא קיבלה בית בובות וכל הג'אז הזה. "נשיות רואים מגיל קטן", היא אומרת, "טרנסג'נדריות מרגישות מגיל צעיר מאוד שמשהו 'לא תקין אצלי'. משהו לא רגוע לי בלב. אני אף פעם לא הרגשתי כבן, הרגשתי מגיל צעיר כבת טומבוי. אבא שלי אומר עליי: 'אנחנו תמיד ידענו. הוא אהב לקים מגיל קטן, הוא התנהג כמו בת'. סיפרו לי שכבר בגיל ארבע-חמש לקחתי עגילים של אמא שלי ומסתובבת איתם בחוץ".
זמן רב עבר עד שהוריה קיבלו את הזהות הנשית שלה ובצעירותה אביה אף לא דיבר איתה בגלל שהתנהגה כמו בת. "המשפחה עברה תהליך שלקח המון זמן", היא אומרת. "ההורים לא ידעו מה לעשות עם זה שאני מתלבשת בבגדי נשים. זה אכזב אותם. זה היה קשה גם להם. ההתמודדות שלהם היתה לא פשוטה. בסביבות גיל 14 היתה תקופה שאבא לא דיבר איתי, בגלל הקיצוניות של הילדות שלי, המכנס הקצר, המייקאפ, זה צרם. היום הם הורים אוהבים בלי תנאים, הורים נפלאים. לפעמים הם אפילו קונים לי איפור, אבל לפעמים הם מתבלבלים וקוראים לי תומר. בשנים האחרונות ההתקרבות אליהם עשתה לי נפלא והם הפכו למשפחה מאוד תומכת. אם ההורים שלי לא היו מקבלים אותי אני לא יודעת מה היה עובר עליי היום".
לדבריה, גם לאחיה התאום והסטרייט היה קשה לגדול כאח תאום לילד שרוצה להיות ילדה ולקבלה. הוא נשאר בראש העין והם אינם בקשר הדוק. אחותה הגדולה מירב, לעומת זאת, תמיד היתה לצידה. "האחות שלי זרמה איתי כל הזמן. היא שמה לי לק וסירקה לי את השיער כמו שעושים לילדה", היא אומרת.
בנוסף לקשיים המשפחתיים בצעירותה, התמודדה תומריקה עם אתגר נוסף: הילדים בבית הספר היסודי היו מרושעים כלפיה ופעמים רבות חזרה הביתה בדמעות. "באתי מראש העין, חלק מהתושבים שם פרימיטיבים ולא מבינים. הייתי לבדי", היא אומרת, "תמיד צעקו לי 'הומו' ו'קוקסינל' בראש העין ובפתח תקווה, ועוד לא הבנתי מה זאת המלה הזאת בכלל. אני אהבתי למרוד. הייתי ילד פאנקיסט ומרדן שעשה פירסינגים. בגיל 14 כבר לבשתי בגדי נשים, ציירתי גבות ושמתי לקים צבעוניים. הלב רצה, הלב רצה".
בנעוריה, נסעה מראש העין לתל אביב, ראתה שם בפעם הראשונה טרנסג'נדרית וחשה רגשות אמביוולנטיים. מצד אחד, התרגשה עד בכי. מצד שני גם התאכזבה, כי אלה שנתקלה בהן היו חלק ממעגל הזנות. "בגיל 16 נסעתי לתל ברוך לראות ליידי בוי, ראיתי שהן עובדות בזנות וזה שבר את לבי. רציתי להיות אשה ולא הבנתי למה הנשים הכל כך נשיות האלה הופכות להיות זונות. זה גרם לי להתרחק מהקוקסינלים".
- מדוע טרנסג'נדריות רבות מתדרדרות לזנות?
"ברוב המקרים שומעים על טרנסג'נדרית ישר חושבים על זונה. זה נכון, הרבה בנות עובדות בזנות, הן מארחות, כי לא מקבלים אותן, והן התרגלו לרוטינת הכסף הגדול. הן אוהבות לחיות ברמה. הן אוהבות תיקים יקרים ואוהבות את הקלאס", אומרת תומריקה ומציגה במקביל זווית נוספת: "הן סובלות מדיכאון. המשפחה לא מקבלת אותן והן בודדות בחגים. בסוף הן נופלות לסמים ולזנות. זה נורא עצוב לי, שבנות הופכות להיות קורבנות. הרבה פעמים ניסו לשכנע אותי: למה שלא תנסי? אבל זה לא חלק ממני. זה שטחי לי. אני רגישה מדי. אני באה ממקום אחר. יש לי גישה אחרת. סקס וזיונים זה פאן, זה כיף, עושים את זה כשזה ממש כיף ולא מוכרים את הגוף. אני מעודדת את כל הבנות לא לעבוד בזנות אלא לעבוד כמוני במספרה וללכת ללמוד משהו".
תומריקה התגייסה לצבא, שירתה בתל השומר, וחוותה שם משבר לא קטן. "עשיתי צבא למרות שיכולתי בכל שנה להשתחרר. כדי להבין שוואלה, אני יכולה להשתלב. אני אישיות, אני לא סתם", אומרת תומריקה, "בצבא היתה לי נקודת שבירה גדולה. הייתי נשפטת לפעמים בגלל ששמתי בגדים שהם לא שלי, הקוקו שלי לא היה קוקו, היה לי לק על הידיים ולא יכולתי להחביא את זה. אמרו לי שאסור, כי בן לא שם לק על הידיים. כל הבנים ירדו עליי שאני לא באמת גבר. יכולתי לצאת מהצבא, אבל אבא נלחם על זה שאישאר במסגרת שלוש שנים עם אנשים רגילים. אני די מעריכה את זה היום. עם כל הקושי, השירות הצבאי המלא שעשיתי תרם לי ליום יום. הוכחתי לעצמי שאני אמיצה ויכולה לסתום לאנשים פיות. זה מה שאני אוהבת לעשות. כל אחד צריך לעשות צבא".
אחרי הצבא עברה מראש העין לתל אביב, ובגיל 24, דווקא כשנראה היה שהחיים מחייכים אליה, התגלה אצלה סרטן באשכים. תומריקה נאלצה לכרות אשך, ולעבור כימותרפיה במשך שנתיים וחצי. "הטיפולים היו נוראיים, כימותרפיה זה דבר נורא, לא עלינו", היא אומרת. "איבדתי בעת הטיפולים את הדבר הכי יקר לי, את השיער שלי. במהלך הטיפולים ראיתי את עצמי מתה. אבל החלטתי שאני רוצה לחיות, ולא איבדתי את האופטימיות". ואכן, יש בתומריקה שמחת חיים כובשת. היא אומרת כי עם גילוי המחלה השתנו חייה וכי הפנימה שהחיים קצרים ושהיא צריכה להגשים את עצמה. במקביל, היא אומרת, זכתה להכרה מהוריה. "הסרטן גרם לי להיות כנה עם עצמי, ללכת עם האמת, לדבר עם ההורים, להתחיל לפתור את הבעיות ולא להיות אדם כעסן ומגעיל, כי זה לא יפה", היא אומרת.
המשפחה היתה לצידה ותמכה בה לאורך כל המאבק במחלה, והיא חשה כי המאבק הזה קירב ביניהם. רגע בלתי נשכח אירע בשיא טיפולי הכימותרפיה, כשתומריקה מרותקת למיטתה נטולת שיער וחסרת כוח. אביה שאל אותה איך אפשר לשמח אותה. היא בקשה פאה של שיער ארוך ויוקרתי, וכשאביה רכש בשבילה כזאת והביא אליה, חבשה אותה ואמרה לו בדמעות "זו אני".
"ברוך השם", אומרת תומריקה, "היום אני מרגישה נפלא". אולם לא תמיד הרגישה נפלא. בעקבות מחלקת הסרטן, נכנסה לדיכאון מאחר והמחלה מונעת ממנה לקחת הורמונים. "פרופסור נתן לי חוות דעת חד משמעית, אזהרה מנטילת הורמונים עם כל מה שעברתי. נכנסתי לדיכאון מזה", היא אומרת, "אבל בסופו של דבר הכל מתגמד כשאת רואה את הבריאות והמוות. אחרי שנתיים וחצי שאתה נמצא בבית חולים עם כימותרפיה, אתה מעריך את החיים ואומר: יא אללה, עדיף להיות ככה, ולחיות. יש אנשים שאין להם רגיל, יש אנשים שאין להם יד, יש אנשים שאין להם רחם. אני בעד לצמוח מהקושי".
לאחר שהחלימה מהסרטן, נסעה לטייל ברחבי העולם, בין השאר בהודו, בתאילנד ובפיליפינים. עם שובה לארץ הצטרפה כספרית למספרה של אבנר מלכה בדיזנגוף בתל אביב. "קרו מקרים שנכנסו למספרה אנשים שפחדו ממני ולא רצו שאתקרב אליהם", היא אומרת, "הם לא ידעו איך לאכול אותי, לא ידעו איך להכיל את היופי, את הביטחון ואת השלמות שלי. קשה לאנשים לראות דבר כמוני, אדם הכי מוזר והכי שמח שיש. וואט דה פאק? מבחינתם אני אמורה לא לחייך. אבל לא! אני בחיוך! במקרים אחרים, היו אנשים שירקו עליי ואמרו עליי מלים פרימיטיביות כמו זה לא טוב, לא יהיו לך ילדים, לא תהיי מאושרת, לא תהיי כמו כולם. אכלתי מרורים. נמאס כבר מכל האנשים הפרימיטיביים האלה שצועקים בבארים: תראו זה גבר! תתביישו! מחר זה יכול להיות הילד שלכם. תהיו אנשים טובים ותכבדו!"
רגע בלתי נשכח בחייה הוא הרגע בו אביה ראה את שדיה החדשים לאחר הניתוח. "ניתוח החזה נורא כאב, אבל זה היה שווה כל יום של כאב. עשו עליי עבודה טובה. הרגע שאבא ראה את התוצאה היה הכי מצחיק בעולם. אמא הסתכלה עליי כאילו דרסה אותי רכבת, עם מבט כזה של 'מה עשית לעצמך?!'. אבא שלי פשוט לא הפסיק לצלם אותי. אני מתחננת שיפסיק לצלם אותי. זה היה צחוקים. הוא עמד כמו תייר וצילם. הוא פשוט השתגע מהציצים שלי. (מחקה את דיבורו במבטא התימני של אביה) 'זה יפה!!!' הוא אמר לי. התלהב אש. זה חיזק אותי. אני התחלתי לבכות, והוא אמר לי: 'מה את בוכה? זה כואב? תקחי אופטלגין!' אחרי הניתוח הרגשתי שהשתלים עומדים ליפול על הרצפה, לא יכולתי להתקלח אבל זה גרם לי להרגיש טוב מול המראה בבוקר".
למרות שהחליטה לנתח את אפה ולהגדיל חזה, היא לא עברה ניתוח לשינוי איבר המין. היא אומרת כי הנשיות שלה אינה תלויה בניתוח לשינוי איבר המין. "כל הזמן אנשים שואלים אותי מה יש לי בין הרגליים, זה מעניין אותם", היא אומרת. "אני חושבת שבסופו של דבר נדלקים על האישיות יותר מאשר על מה יש לך בין הרגליים".
- מה חשבת על ההתבטאות של שר החינוך שי פירון, כי זוגות של לסביות והומואים אינם משפחה בעיניו, וזאת בעוד שיש לו אחות לסבית כפי שנחשף בוואלה?
"הוא נורא אכזב פה. הוא שר החינוך ומה שהוא אמר זה גרוע. הוא מסכן, הוא בור, הוא שופט. ברוב המקרים בעולם לאנשים קיצוניים יש את זה במשפחה. הסלידה שלו מעידה על פחד שלו. מי אתה שתקבע? ילד בעולם צריך אהבה! כשאין אהבה זה קשה. הוא סתם דביל, יצא דביל, ואכזב".
- איזה שאלה הכי נמאס לך ששואלים אותך?
"השאלה: מתי גילית שאת טרנסית? לפעמים זה מעצבן אותי רצח, לחזור ולהסביר מה קרה פה. זה כמו שאני אשאל מישהו למה יש לך אף כזה כל יום. למה? כי קיבלת אותו מהבית. לפעמים אני מתעצבנת מזה, ולפעמים אני עונה בהומור: 'נדבקתי מהוירוס. יוצאים מזה. סבתא אומרת שזה עובר'".
- ומה השאלה שאנשים מתים לשאול אותך אבל לא מעזים?
"לא קשה לך? יש לך עם מי לדבר בלילות? מי הגברים שיוצאים איתך? התשובה שלי לזה היא: אהבה, אהבה, אהבה ועוד פעם אהבה. המון".
- מי האייקונים הטרנסקסואליות שלך? האם את אוהבת את זוכת האירוויזיון מהעבר, דנה אינטרנשיונל, ואת זוכת האירוויזיון מהשנה, קונצ'יטה וורסט האוסטרית המזוקנת?
"אני אוהבת מאוד מאוד את דנה אינטרנשיונל. היא עשתה את שלה. גדלתי עליה. התראינו לא פעם והיא נתנה לי הרבה כוח והשראה. אני אוהבת את רופול הדראגיסטית. לא אהבתי את הזקן של זוכת האירוויזיון, זה מלחיץ אותי זקן כזה גדול".
- האם זכייתן של טרנסג'נדריות באירוויזיון תורמת להכרה רחבה יותר בקהילת הטרנסג'נדרים?
"אני לא מתחברת לדיבורים על הכרה בקהילה. היום כבר כולם מכירים טרנסג'נדריות, אנשים ניסו וחוו את זה בכל העולם. אנשים יודעים מה זה בנות כמונו. יש בנות כמונו בכל העולם. ברוב המקרים הבנות בודדות, מסכנות, נדחקות הצדה, לפינה, והמקום שלי הוא להוכיח שאפשר לנצח הכל. באיזשהו מקום אנחנו פנטזיה של היקום הזה. בן שנולד בן, מרגיש בת והופך להיות אשה, זה מושך, זה טאבו, זה סיפור, זה לא דבר נורמלי. יש בזה עוצמה. זה בהחלט מושך. אי אפשר להתעלם ממני. אני הולכת ברחוב ואני יודעת מה אני עושה. תאונה יכולים לעשות בגללי".