זה כבר יותר משני עשורים שבני עשרה מהווים מרכיב בסיסי בגרעין המשפחתי בדרמות של הטלוויזיה האמריקאית. לא רק בסדרות המיועדות לנוער שפרחו בעקבות "בוורלי 90210" ורשתות כמו ה-WB ("דוסון קריק", "באפי") וה-CW ("אחת שיודעת", "יומני הערפד") אלא הרבה מעבר לכך. ההבדל הוא שאם בעבר עלילות בני תשחורת נתחמו לסדרות המיועדות להם, והיו רוב הזמן מופרזות ונגועות בקלישאות משעממות, בשנים האחרונות ניתן לקבל מנה גדושה מהנערים - או ליתר דיוק, הנערות - גם בדרמות אמריקאיות נחשבות. חשבו על סאלי מ"מד מן", פייג' מ"האמריקאים" ואפילו דיינה המושמצת מ"הומלנד".
למעשה "הומלנד" היא דוגמה מצוינת לכך. הרגעים הכי יפים של הסדרה בראשית דרכה נבעו מכך שניק ברודי, השבוי שחזר הביתה אחרי שמונה שנים והתקשה להסתגל לחייו הקודמים, הצליח להתחבר אך ורק לבתו הסקרנית והמקבלת, שהיתה אז בת 16. כאשר שאלה אותו על חוויית השבי הוא ענה לה שבמשך כל הזמן הזה הדברים שנותרו מאחור הם אלה שהחזיקו אותו בחיים, כמו המחזה שהשתתפה בו כשהייתה בכיתה ג'. מבחינתה מדובר בזיכרון קטן ושולי, בשעה שעבורו זה היה חבל הצלה מנטלי, עוגן של שפיות. בהמשך אותה שנה גילתה דיינה שאביה התאסלם במהלך שביו, ושוב לא שפטה אותו אלא תהתה בסקרנות.
במקביל לקשר ביניהם היה חיבור גם בין ברודי לבין סוכנת ה-C.I.A קארי מת'יסון, שחשדה כל העת כי הפך לטרוריסט כאשר היה בשבי וצדקה. כאשר בפרק האחרון של אותה עונה ברודי יצא לפיגוע התאבדות, ממש בשעה שהיה בחדר ההומה אנשים שתכנן לרצוח, קארי הגיעה אל ביתו ושיכנעה את דיינה לשוחח איתו בטלפון כדי להניא אותו ממעשיו. הגם שלא האמינה להאשמות של קארי, דיינה נעתרה ודיברה איתו, מפצירה בו שיבטיח לה כי הוא חוזר. במקום שבו סוכני ה-C.I.A כשלו, החיבור היפה בין הנערה לאביה הכשיר את הקרקע לעוצמה של השיחה ביניהם, וכמובן להצלחה שלה - ברודי ויתר על תוכניתו ושב הביתה בשלום.
למרבה הצער, ברבות הימים ניכר היה שהיוצרים לא יודעים מה לעשות עם דמותה של דיינה. קצת כמו ב-"24", הסדרה הקודמת של יוצרי "הומלנד", בעונה הראשונה הם השתמשו בתבונה (יחסית) בבתו של הגיבור ובעונות הבאות לקחו אותה למחוזות מופרכים. קשה לשכוח את קים באוור והפומה, אחד מהרגעים המצחיקים-בלי-כוונה של העשור הקודם. ב"הומלנד" דיינה אמנם נותרה מצפן מוסרי, אבל הסיפורים שלה התקשקשו עם תאונת פגע וברח עם בנו של סגן הנשיא, ניסיון התאבדות שבעקבותיו הגיעה בריחה מהבית עם בחור שפגשה והתאהבה בו במרכז שיקום. במילים אחרות, ברבות הימים הפכה דיינה לבת עשרה סטריאוטיפית, מוגזמת, לא אמינה ולא מעניינת - כמו רבות אחרות בטלוויזיה.
גם הרוסים אוהבים את הילדים שלהם
במקרה של סדרת ביון אחרת, "האמריקאים", התהליך היה הפוך. פייג' בת ה-13 היא בתם של פיליפ ואליזבת', זוג מרגלים רוסי תחת מסווה אמריקאי, ולאורך העונה הראשונה היא נכחה בשוליים יחד עם אחיה הצעיר בלי שבאמת היה לה מה לעשות. בפרקים הראשונים היוותה פייג' סמל לקפיטליזם והצרכנות הריקים שמהווים משקל נגד לסוציאליזם של הוריה, ובהמשך היא ואחיה הנרי היו עדות לסכנה שהילדים מצויים בה כאשר הם מוזנחים מפאת משימותיהם הסודיות של ההורים. רק בסוף העונה השימוש בדמותה של פייג' התחיל להיות מעט יותר משמעותי, כאשר בדומה לדיינה מ"הומלנד" היא החלה לתהות לגבי סודות כאלה ואחרים שהוריה מסתירים. הנושא הזה קיבל את קדמת הבמה בעונה השנייה והמעולה, כשכבר בתחילתה פייג' הבולשת נכנסה אל חדר הוריה בשעה שהיו מצויים בתנוחה מינית סנסציונית במונחים טלוויזיוניים. זה היה אות הפתיחה לחודשים רבים שבהם הנערה הטילה ספק בהוריה ועמדה על שלה כמיטב יכולתה.
בניגוד לתפישות המרקסיסטיות-אתאיסטיות של הוריה, פייג' התקרבה לנצרות, מה שהרתיח בעיקר את אמה הסבורה שדת היא הסחת דעת נבערת, אופיום להמונים. האירוניה בלטה במיוחד כאשר אליזבת' תהתה לגבי ילדיהם והיעדר הערכים שלהם רק בגלל שפייג' מצאה לה מפלט לא בסמים או בקעקועים או בבנים, אלא בדת. זאת בזמן שבמסגרת תפקידיהם החשאיים הבעל נשוי ושוכב עם אחרת, והאישה עושה ביד ברכב חונה למישהו שהיא צריכה ממנו משהו.
שאיפותיה התמימות של הנערה הדגישו את הקיצוניות של חיי אמה ואביה, וגילמו את היעדר השליטה של ההורים על הדור הבא ככל שהוא מתבגר. בפרק האחרון של העונה השנייה התבררה האמת הגדולה: הילדים של המרגלים הללו הם תוצר נלווה של המטרה, פשוטו כמשמעו, וככאלה הרוסים יכולים לבחור לגייס גם אותם לפעילות ביון. הידיעה הזו העמידה במבחן את כל מערך האמונות של פיליפ ואליזבת', שהפקיעו את כל חייהם לטובת אמא רוסיה אבל לא לקחו בחשבון שחיי ילדיהם - חייהם, לא מותם - יהיו הפקר כנגזרת של משימתם שלהם.
כמובן, ישנם יחסי אבות-בנות סולידים בהרבה, לכאורה לפחות, וסאלי דרייפר מ"מד מן" היא המייצגת המושלמת שלהן. בניגוד ל"הומלנד" ו"האמריקאים", במקרה של סאלי ראינו אותה כבר מהיותה ילדה בת 6 שרואה את אביה, דון דרייפר, רק בערבים ובסופי שבוע, אם בכלל. בחצאית טוטו היא מציגה בפניו את הריקוד שלמדה בחוג לבלט ולומדת ממנו איך מכינים משקאות לאורחים, הוא בונה לה בית בובות לכבוד יום ההולדת וקונה לה כלב במתנה. בהמשך חווינו עם הילדה הזו את מות סבה האהוב, את גירושי הוריה, סצנת סמי-אוננות מוזרה ושנויה במחלוקת, המחזור הראשון וכיו"ב - היינו איתה ברגעים הגדולים ביותר שלה. קורותיה אמנם שימשו בעיקר כתמונות מראה והשפעות על חיי אביה, אבל זה לא הפחית כהוא זה מהנפח של דמותה, ובעיקר מהמשמעות הגדולה שלה עבורו ועבור הסדרה.
רגע המפנה ביחסיה עם אביה, שסימן סופית את התפכחותה של סאלי, הגיע כאשר תפסה אותו גוהר על אישה שאינה אשתו. זו היתה נקודת שבר ביחסים ביניהם שסימנה מצוקה כללית בחייו של דון, אבל ההתפייסות ביניהם בסופו של דבר הפכה את החיבור בין האב לבתו לאלמנט הטהור והמרגש ביותר בסדרה. סאלי הפכה לאשת סודו של אביה, האדם שלא מסוגל להרגיש נאהב. בתקופה קשה בחייו היא אמרה לו בפשטות ובאגביות שממש הפתיעה אותו, וממש ריגשה, "אני אוהבת אותך".
דדי אישיוז
אם ננסה למתוח קו אל מקור כלשהו, נדמה שהארכיטיפ לשלוש הבנות האלה מגיע מהסדרה הקודמת שמת'יו וויינר, יוצר "מד מן", היה חלק מצוות הכותבים שלה: מדו סופרנו, בתו של טוני, אבי משפחת הפשע ב"הסופרנוס" שהפציעה אל חיינו ב-1999 ושינתה את פני הטלוויזיה. מדו אמנם היתה מבוגרת יותר משאר הבנות כאן - בת 17 כשהחלה הסדרה - אבל כמו אלה שבאו אחריה גם היא בכורה עם אח אחד צעיר ממנה (אם כי סאלי דרייפר קיבלה בהמשך אח נוסף) וכמוהן גם לה היו יחסים סבוכים עם אביה, בעיקר בכל הנוגע למשלח ידו. האלימות המקיפה את טוני היכתה גם בחייה של מדו - האקס שלה נרצח בהוראת אחד מהעובדים של אביה ובשלב מאוחר יותר בנו של מאפיונר יריב הטריד אותה וזכה שכל שיניו יישברו מידיו של טוני, מה שהוביל להסלמה בין שתי משפחות הפשע.
בין מדו סופרנו לסאלי דרייפר היו עוד כמה עלמות צעירות עם דדי אישיוז. בראשן קלייר פישר מ"עמוק באדמה", נערה שהכרנו בדיוק כאשר אביה נהרג, בשורה שקיבלה בדיוק אחרי שלקחה קריסטל מת'. קלייר היתה מתוסבכת מהרגע שראינו אותה, כיאה לילדה שכל חייה היתה מוקפת באנשים מתים מפאת העובדה שהעסק המשפחתי הוא קברנות ומפאת מות אביה, אבל לאט ובהדרגה היא חצבה לה דרך משלה והפכה לאמנית. מעניין למתוח קו בין קלייר לבין שתי טינאייג'ריות יתומות בסדרה בת זמננו - "משחקי הכס". חייהן של סאנסה ואריה סטארק נהפכו על פיהם כאשר אביהן הוצא להורג. באופן קוטבי כמעט לחלוטין זו מזו, מעשיהן ועלילותיהן מאז הם נגזרות ישירות מכך ומאופיו הנאיבי ושוחר הצדק, מי שהולכת בנתיביו ומי שחותכת מהן בחדות. כמו קלייר פישר ממשפחת הקברנים, גם הבנות לבית סטארק מוקפות כל הזמן במוות ומנסות למצוא את דרכן (אם כי, כמובן, מרכיב בסיסי במסען הוא להשתדל לא למות בעצמן).
בתווך היו גם יחסי הורים-ילדים שזכו לשרטוט יפה גם ביצירות פחות משמעותיות לכאורה. סדרות כמו "בנות גילמור" עם האם ובתה החברות הכי טובות, "אברווד" עם האב שמכריח את בתו הקטנה ובנו המתבגר לעקור מניו יורק לעיירה קטנה אחר מות האם וגם הסדרה "להתחיל מחדש". הדרמה העדינה הזו מ-1999, שגוללה את מערכת היחסים בין שני גרושים בני 40 ואת ההשפעה של זה על ילדיהם המתבגרים, נוצרה על ידי מרשל הרשקוביץ ואד זווייק, שניים שיודעים משהו על שרטוט יפה של בני נוער אחרי שעשו ב-1994 את "אלה הם חיי". בסדרה הקצרה והנפלאה ההיא כיכבה קלייר דיינס בת ה-13, שלימים תהפוך לסוכנת C.I.A מתוסבכת ב"הומלנד".
חלק מהמתבגרים הטלוויזיוניים אמנם זכו בעבר להיות עגולים ושלמים, אבל נדמה שכיום המשמעות שלהם הולכת ותופסת נפח החורג מהסיפור שלהם בלבד, ושתפקידם במארג הכללי הולך והופך למרכיב בסיסי בסדרות דרמה אמריקאיות. הנערות של ימינו מגלמות בהן עומק ומטען רגשי המשליך על הוריהן, ובפרט על אביהן האנטי-גיבור, וחושפות יותר מכל אדם אחר את הסדקים באישיותם - עולמן משיק, מתחכך ולעתים מתנגש בזה של הוריהם באופן שמעשיר את דמותן, את דמות הוריהן ואת הסדרה כולה. כשזה נעשה טוב, הנערים והנערות האלה מייצרים כמה מהסצנות הנפלאות על המסך, ומלבים עם העוצמה שלהם את מה שרבים מחשיבים כתור הזהב של הטלוויזיה.