אם מתישהו ייצא לכם לפגוש ברחוב את נואה וויילי, בקשו ממנו לדקלם עבורכם את המונולוג הרפואי שלו מהפיילוט שצילם לפני יותר מעשרים שנה לסדרה העוסקת בחדר מיון בלב אזור אורבני בשיקגו. העגה המקצועית הסבוכה הביאה את וויילי לחשוש שישכח את הטקסט, עד ששינן אותו באופן שנשאר צרוב במוחו עד היום, כפי שמעיד הקטע הזה מ-2013.
הז'רגון הרפואי בסצנה הזו הוא דוגמה מצוינת למהפכנות של "ER", השנייה בסקירה שלנו במסגרת פרויקט "סדרות מבית ארבע" החוזר אל הסדרות הגדולות של 1994 ו-2004. הטקסטים המקצועיים הפתלתלים עוברים מעל ראשי רוב של הצופים, אבל בשם האמינות חרתה "ER" על דגלה את הצגתם של דברים כפי שהיו עשויים להיראות בחדר מיון אמיתי. הבחירה הזו - או ליתר דיוק, ההצלחה הענקית שהסדרה זכתה לה - יצרה סטנדרט טלוויזיוני חדש שבמסגרתו אם סדרה רצתה לתאר עולם מסוים לאשורו, היא לא חששה לאתגר את הצופים עם מונחים מקצועיים. הגישה הזו נראית כמעט מובנת מאליה כיום, אבל לפני עשרים שנה היא סללה את הדרך לסדרות כמו "הבית הלבן" ואפילו "הסמויה", שלא הגישו לצופים את היצירה בכפית אלא סמכו על כך שיבינו את המשמעות מתוך ההקשר.
לראשונה בתולדות הז'אנר, רופאים לא היו אלים שהצליחו לפתור מדי פרק את הבעיות הרפואיות שעמדו לנגדם. אמנם היו להם אחוזי הצלחה גבוהים יותר מאשר במציאות, זה כן, אבל הם עשו טעויות, עבדו שעות ארוכות שהעיבו על שיקול דעתם, ומנגד הזניחו את חייהם האישיים ומשפחותיהם. אחד הפרקים הגדולים בתולדות העונה הראשונה בפרט ו-"ER" בכלל הוא "עמל אהבה לשווא", שזיכה אותה באסופת פרסי האמי הראשונה שלה - פרק מפורט עד כאב שבו התמודד ד"ר מארק גרין עם מקרה של אישה בהיריון הסובלת מסיבוכים בלידה שמאיימים על חייה ועל חיי העובר. הוא אבחן את מצבה לא נכון והתוצאות היו טרגיות. הפרק הזה היטיב להמחיש עד כמה שונה "ER" מכל סדרה רפואית שקדמה לה - מעולם לא נראתה המלאכה הרפואית כה כפויית טובה כשם שהיתה כאן.
"עבורנו נדרשו כמה שנים כדי לקלוט עד כמה 'ER' חלחלה לתרבות", אמר המפיק ג'ון וולס, השואו-ראנר של הסדרה. "אני מהסס לומר ש-'ER' שינתה את האופן שבו דרמות נעשות, אבל אנשים אכן יצרו סדרות אחרות עם תפישה גדולה יותר של מציאות. מה שעשינו היה קרוב בהרבה לאופן שבו דברים באמת קורים בבתי חולים, מאשר סדרות קודמות לפנינו".
הפן הרפואי של "ER" נובע בראש ובראשונה מהיוצר שלה, מייקל קרייטון. הסופר המצליח היה ידוע בעיקר בזכות יצירות המד"ב שלו, שהפכו לשוברי קופות כמו "זרע אנדרומדה", "קונגו" וכן מותחן בידיוני שבוים על ידי סטיבן ספילברג, "פארק היורה", אף הוא ב-1994. אותו ספילברג הוא זה שהביא את "ER" לטלוויזיה - קרייטון היה רופא בהכשרתו, והפן המדעי תמיד היה נוכח מאוד ביצירות שלו. את התסריט ל-"ER" כתב בשנות השבעים כסרט, כאשר היה בעצמו רופא בחדר מיון הומה, ואחרי שעבד עם ספילברג על "פארק היורה" התפנו השניים לעבוד על "ER".
קרייטון כבר ניסה לעשות את זה בעבר. למעשה, הוא פנה לכל אחת מרשתות הטלוויזיה בארה"ב עם התסריט של "ER" ונדחה יותר מפעם אחת - כולן חששו מהנוכחות הכה מופגנת של ז'רגון רפואי. הפעם שבה פנו ל-NBC היתה השלישית. ספילברג העביר את התסריט למפיק עטור השבחים ג'ון וולס שעבד בחברת ההפקות שלו. וולס חיפש את הפרויקט המשמעותי הבא אחרי הסדרה המהוללת הקודמת שיצר, "צ'יינה ביץ'", שעסקה אף היא בצוות רפואי, במקרה שלה במסגרת מלחמת וייטנאם. הפעם NBC החליטה ללכת על זה, ודי מהר התמוגגה מהתוצאה.
"במשך כל השנים שלי בביזנס, אף פעם לא היה משהו כל כך בטוח כמוה. אלוהים היה יכול לעשות טוק שואו מול 'ER', זה לא היה משנה
רופאים צעירים ואידאליסטים בבית חולים מקרטע בלב העיר, מספר סיפורים המתרחשים בפיילוט במקביל. בחייכם, במה אנשים יצפו?"
(פרסטון בקמן, מנהל השיבוץ של NBC בשנות השמונים והתשעים)
ימי חמישי ב-22:00 היו משבצת יוקרתית של רשת NBC. עד אז היא אוכלסה על ידי "פרקליטי אל איי" ולפני כן עם "בלוז לכחולי המדים", שתיהן סדרות עטורות פרסים ושבחים, כך של-"ER" היו נעליים גדולות להיכנס אליהן. אם זה לא הספיק, CBS שיבצה אף היא באותה משבצת סדרה רפואית חדשה המתרחשת בבית חולים בשיקגו - "שיקגו הופ". על הנייר היו ל"שיקגו" את כל הכלים לרמוס את "ER". בחזית שלה עמדו שני שחקנים גדולים ומבוססים, מנדי פטינקין ("ינטל", "הנסיכה הקסומה") ואדם ארקין ("חשיפה לצפון", "נוטס לנדינג"), ויצר אותה דיוויד אי קלי, ששמו נשא יותר משקל בטלוויזיה בשלב הזה של הקריירה שלו, מעט אחרי "פרקליטי אל איי" ו"דוגי האוזר", ובמקביל ל"סודות העיר".
מנגד היתה "ER" מאוכלסת בעיקר בפרצופים של "היי, מאיפה הוא מוכר לי" - אנתוני אדוארדס (שעד אז היה מזוהה כגוס מ"אהבה בשחקים"), נואה וויילי, ג'וליאנה מרגוליס, שרי סטרינגפילד, אריק לה-סאל וכמובן, בחור שרמנטי בשם ג'ורג' קלוני, שהשתתף עד אז בתפקידי אורח ב"רוזאן" וב"אחיות", וחדי הזיכרון אולי זכרו אותו מסדרה נוספת בשם "E/R", סיטקום ששודר בדיוק עשור קודם לכן. קרייטון וספילברג, עם כל הכבוד לרזומה שלהם, אינם אנשי טלוויזיה.
אבל במלחמת הראש בראש "שיקגו הופ" הפסידה בענק. מלבד הקאסט הצעיר והאטרקטיבי של "ER" (בדומה לסדרה חדשה שהגיעה יחד איתה לימי חמישי - "חברים"), קשה היה לסדרה רפואית כלשהי לא להחוויר בהשוואה לבהילות והקצביות שהציג חדר המיון של "ER", שהתהדרה במספר כפול של עריכות ביחס לדרמות אחרות בטלוויזיה. במרכז הפיילוט היחסית-נינוח של "שיקגו הופ" עמד מקרה של הפרדת תאומות סיאמיות קטנות, ואילו פרק הפתיחה של "ER" תיאר את יומו הראשון הדחוס וחדור האדרנלין של הסטודנט לרפואה ג'ון קרטר בבית החולים קאונטי ג'נרל בלבה העירוני של שיקגו, שמיקומו הביא אליו תדיר שיכורים, מסוממים, חברי כנופיות וסתם פועלים קשי יום. כמה וכמה דברים התרחשו, דיממו והוקאו בזה אחר זה ובמקביל בפרק הפתיחה, ולקינוח אחת הדמויות הראשיות הגיעה בעצמה אל חדר המיון אחרי שניסתה להתאבד. התוצאה: "ER" היתה להיט מטורף מהרגע הראשון, ול-CBS לא היתה ברירה אלא להתקפל ולהעביר את "שיקגו הופ" אל משבצת חדשה בימי שני.
כבר מראשית חייה תורגמה ההצלחה העצומה של הסדרה והפכה לכלי שבמסגרתו הנחילה לצופים סוגיות חברתיות ורפואיות - החל מהצורך לחסן והסכנות באלכוהול, דרך הכשלים והיעדר המימון במערכת הבריאות, וכלה בחוסר היכולת של הרופאים והאחיות לטפל כשורה במטופלים שידם לא משגת ביטוח בריאות. מקרים שנדונו בסדרה, כמו קורלציה בין גנים למחלות מסוימות, הביאו לעלייה במספר המחפשים מידע רפואי נוסף באותו נושא. "הסדרה לא בקטע של להגיד לאנשים לאכול את הירקות שלהם", אמר וולס, "אבל אם אנחנו יכולים לעשות את זה במסגרת בידורית, אין טוב מזה".
הרצינות המקצועית של "ER" היא מייצג לשאפתנות הגדולה שלה. אחד מהדברים הבולטים בה, לפחות בתחילת דרכה, היו תנועות המצלמה הקדחתניות שלה. סצנות ארוכות ומפורטות בשוט אחד, שבהן המצלמה ליוותה את הצוות הרפואי מהרגע שנכנס אדם פגוע, מלווה אותו אל חדר הטראומה ולאורך כל התהליך הרפואי שבו הרופאים נאבקים על חייו. או לעיתים כמה מקרי טראומה מקבילים שהמצלמה מזגזגת בהם מחדר לחדר בתוך הסט העצום והמשתרע שלה. תחושת הדחיפות של חדר מיון, מרכיב קריטי שעשוי להתעמעם מבעד למסך הטלוויזיה, קיבלה משנה תוקף חדש ומסעיר באמצעות הטכניקה הזו.
הקטע הזה אמנם לקוח מפרק שביים מעריץ "ER" קוונטין טרנטינו בשיא תהילתו, רגע אחרי שזכה באוסקר על התסריט של "ספרות זולה", אבל כך נראו סצנות הטראומה של הסדרה: עשרות שחקנים נעים ממקום למקום במהירות, פועלים במקביל בשעה שהמצלמה עוברת מזירה אחת למשנתה. טעות קטנה אחת של אחד מהשחקנים הרבים, בין אם ראשי ובין אם משני או אפילו ניצב, היתה הורסת את כל התזמור המטורף הזה. ג'ורג' קלוני סיפר שהיה נוהג להדביק במקומות שונים על הסט פתקים עם הטקסטים שלו, כדי לצלוח את הטייקים הארוכים האלה בלי לחרב אותם.
חשובות לא פחות מכל אלה, והדבר שיצק בה משמעות ורגש - הדמויות. "ER" לא היתה סתם סדרת 'הקייסים השבועיים' שהקאסט היה צריך לשרת, אלא כזו שהתמקדה ונבעה מהדמויות שלה שהיו מהנפלאות בטלוויזיה לדורותיה. בין אם היו חביבות, יהירות או בלתי נסבלות, הן בראו עולם שלם, מפורט ואמין. היתה משמעות לדברים שקרו להן, הם הותירו בהן חותם מתמשך - לא פעם לאורך שנים - כפי שהיה קורה בעולם האמיתי, והן הגיבו לאירועים של חדר המיון או של חייהם בהתאם למה שחוו ולמי שהיו. וכשם שקורה בחיים, לא תמיד הסיפורים קיבלו סוף. זו היתה דרמה טלוויזיונית שאפתנית וסוחפת שניצלה עד תום את יתרונותיו ארוכי הנשימה של המדיום. אותו סטודנט לרפואה שהגיע אל בית החולים בפרק הראשון, עזב כעבור 11 שנה כרופא משופשף שכבר ראה הכל, ובמשך שנתיים גם ניהל את המחלקה.
גם כאשר הדמויות המקוריות עזבו בזו אחר זו ברבות השנים, רוב הזמן היו אחרות מוצלחות לתפוס את מקומן ולשמור על הגחלת. הקרדיט על כך הוא לג'ון וולס, שהפך מאז "ER" לאחד היוצרים המשפיעים בטלוויזיה - בין היתר היה שותף ליצירת "הבית הלבן", "משמרת שלישית", "סאות'לנד" ו"חסרי בושה" - ולכל אורך הקריירה שלו המחיש את כישרונו הגדול בבריאת דמויות בעלות גוונים של אפור.
כל המרכיבים האלה תרמו להפיכתה של "ER" לסדרה הנצפית ביותר של NBC למשך שנים רבות עם כשלושים מיליון איש שצפו בה מדי שבוע, במשך עשור היא גם היתה הסדרה הנצפית בעולם. ולאורך שנותיה גרפה 23 פרסי אמי ואת מספר המועמדויות הגדול ביותר לדרמה טלוויזיונית אי פעם, 124 סה"כ. "לעשות משהו שהותיר חותם תרבותי כמו 'ER' משמעו שלא טעית כשחשבת שתוכל להשיג משהו בחיים", אמר ג'ון וולס. "היה לך משהו להציע".