אם "הומלנד" החלה כגרסה האמריקאית לפלאפל הישראלי המיוצא שהוא "חטופים", הרי שעכשיו כבר אי אפשר לזהות את טביעות האצבע הישראליות על המוצר האמריקאי לחלוטין הזה. מסיפור השבוי האמריקאי שרוחו נשברה ונבנתה מחדש על ידי מעניו מאל קעידה בעיראק, והוא למד משהו לגביי מערכת השיקולים האמריקאית באשר לשאר העולם, הפכה "הומלנד" לסדרה שעוסקת בפוליטיקות הפנימיות של הגנת הפנים והחוץ שלה. זה לא שזה לא מעניין גם כן, זה פשוט שונה, וגם נראה כמו דרמה אישית הרבה פחות.
אחרי שברודי (דמיאן לואיס) הלך לעולם שכולו ונדאטה פומבית, לא היה ברור האם קארי (וקלייר דיינס המגלמת אותה), תצליח להחזיק את הסדרה כולה על כתפיה הדקיקות והנוירוטיות. העונה הרביעית נפתחת בקארי תפקודית להפליא, העושה חיל באיסלאמבאד בתור מלכת המל"טים, מפקחת על צוות מרשים של עושי דברה, ובאופן כללי עד לרגע בו הכל משתבש, נראה שהצליחה לשקם עצמה מהריסות חייה. כמעט אפשר לשכוח שהיא הרתה לבוגד שהוצא להורג, ואיפה בכלל אותו פרי בטן מיוסר-מראש?
למרבה המזל נפתחה "הומלנד" בפרק כפול של הצהרת כוונות אחד שמסדר את העניינים באשר לעברה המטולטל של קארי ומסביר משהו לגבי סיטואציית החיים הנוכחית שלה, כשמונה עשר חודשים לאחר סיום העונה הקודמת. לאחריו הפרק השני מחזיר את הסדרה במידה מסויימת להיות סדרה אנושית על מערכות יחסים, שמערבת בתוכה גם את המתח המתמיד באשר לארצות הברית והחרדה מהשתלטות איסלאמית על לשדה. קארי היא אשת CIA מצטיינת בזכות בדיוק אותן תכונות שהופכות אותה לאמא איומה היא אובססיבית לדבר אחד, כל הזהות שלה מושתתת על הגדרת התפקיד שלה, וכל חומר אנושי זר שנכנס למערכת השברירית שלה מאיים לרסק אותה ואת סובביה. זה מה שקרה עם ברודי בעונות הקודמות, וזה מה שכמעט כמעט קורה עם (זהירות ספוילר!), התינוקת פראני שכמעט ומוצאת את מותה באמבטיה במה שהיה יכול להיות מפגן (מבוים לא מספיק טוב) של דיכאון אחרי לידה.
ל"חטופים" היה עמוד שדרה ברור, מוצק ומוצדק מאוד שמבוסס על האתוס הצבאי-ישראלי ועל שבריו הדוקרניים. גם לעונותיה הראשונות של "הומלנד" וחשבון הנפש האמיץ למדי שנגזר מהעולם פוסט אסון התאומים שיצרה ארצות הברית, היה את הצידוק לקיומה. מרגע שהקו העלילתי עם ניקולס ברודי הסתיים באלימות בלתי נמנעת, נותרו לסדרה שני צירים דרמטיים עיקריים קארי והאופן שבו היא מייצגת את האמריקאיות החולנית, (בעצם איזכור מחלת הנפש הכרונית ממנה היא סובלת), וסול (מנדי פטנקין) איש העולם הישן ששילם מחירים אישיים על מסירותו אבל לא איבד את הבהירות והחמלה. החמלה והטירוף התמזגו לכדי צוות לא רע בעבר, והכימיה בין שני השחקנים הוכיחה עצמה בעבר, אם כי אלו מעולם לא נבדקו הלכה למעשה בלי קו העלילה של הנחת שסרח.
"הומלנד" היא סדרה מעניינת, לא בטוח שהיה צורך להמשיך אותה ולמתוח את גבול הסבלנות של הצופים לעוד עונה נטולת הדרמה שנפתרה כבר בסוף העונה השלישית. מה שיש לנו כרגע זו עוד דרמת סוכני לנגלי, עם קו חדש ובעל פוטנציאל של יחסים המתפתחים בין קווין מוכה הלם הקרב וקארי שמוכנה להגן על המולדת שלה אבל לא מסוגלת לעשות דבר דומה עבור הבת שלה. שני פרקים לתוך העונה החדשה ועדיין לא ברור לגמרי האם הבחירה הגרגרנית להמשיך את עלילת "הומלנד" מצדיקה עצמה ולא ממוססת את הרושם שהשאירה עד היום. אבל כיוון שהפרק השני הוסיף על הראשון והרחיב את הזירה שבה מתרוצצת קארי מתיסון, אפשר בינתיים ללחוץ על כפתור השהיית האי אמון, ולתת לה ליהנות מהספק שהיא לא הופכת תחת עינינו לעוד אחת מאותן סדרות פרנויה אמריקאית שכבר אי אפשר להבדיל ביניהן.
ימי שני ב- 06:00 וב- 23:00 שני הפרקים הראשונים ברצף, במקביל לשידור בארה"ב, בערוץ Oh וב yes VOD
