בשנת 1996, כשעוד הייתי במעמקי הארון, הרבה לפני הפייסבוק ועשרות הקבוצות הגאות, התגוררתי עם אמי בדירה קטנה ברמת גן. בדירה מס' 2 שמתחתינו גרו זוג נשים עם בתן הקטנה. אני זוכרת את עצמי משקיפה עליהן מהחלון בבוקר יוצאות עם הילדה אל הרחוב, לוקחות אותה אל הגן, עומדת לידן במבוכה במעלית כשהן יודעות עליי את מה שאני עדיין לא ממש ידעתי על עצמי ומקנאה בהן ויחד עם הקנאה התחילו לצמוח בי רגשות גדולים של תקווה, תקווה שיום אחד אוכל להיות ממש כמו הנשים בדירה 2.
השבוע, כמעט 20 שנה אחרי, שודר בערוץ 10 את הפרק השלישי בעונה החדשה של "בייבי בום". בפרק הזה השתתפנו אני ויעל זוגתי. נרגשות, נלהבות וחוששות התיישבנו מול הטלוויזיה עם זוג חברים, ירקות, גבינות, לחם, חמאה, שוקולדים, בירה ופופקורן - כי הרי לא כל יום מראים את לידת הבת שלנו בטלוויזיה. כשהתחיל הפרק, הגיעו גם התגובות. על כל 10 שניות של הבטן הענקית שלי על המרקע קיבלתי 10 הודעות לנייד. היה מדהים לראות אותנו ברגע הכי פרטי שלנו על המסך מול מדינה שלמה, לצאת רגע מהמשרה האפורה שלי בסוכנות ביטוח ולרגע אחד להיות משהו אחר. יש בתחושה הזו משהו נוצץ נעים, השתעשתי עם עצמי במחשבה שעוד רגע אצטרך למצוא לעצמי עוזרת בית שתעזור לי לנקות את כל אבק הכוכבים הזה.
בזמן שחייתי בסרט, קיבלתי את סטירת המציאות המצלצלת שנקראת טוקבקים. אבל לא סתם טוקבקים, אלא כאלו מהזן הנמוך ביותר. אני יודעת שהחוק מספר אחד בעולם הוא לא לקרוא אותם, אבל אני מודה שהחיים שלי כאן בארץ כלסבית מחוץ לארון קצת תעתעו בי וגרמו לי לחשוב שמשהו השתנה כאן מאז הרעד בברכיים שלי אז במעלית בגיל 16, ש"היום זה לא כמו פעם" אבל טוקבקים כמו "ימח שמם של המלקקות נרתיקים האלה" (הטעות במקור), "הן לא יכולות לאכול זו לזו המנוש בשקט? כולנו חייבים לשמוע??" ו"מסכנות פגועות נפש תניחו להן" שפורסמו באתר ynet הוכיחו לי כמה הצרות שלנו הרבה יותר גדולות ממיסים ממש גבוהים על רכבים מיובאים ודירות ללא מע"מ ושהיום זה ממש כמו פעם.
ההשתתפות ב"בייבי בום" והתגובות שהיא גררה אחריה גרמו לי להבין כמה דברים עלינו כמדינה שמשחקת אותה נאורה. הבנתי שאנשים כאן מתכחשים לכל מה שלא נגלה להם מול העיניים. הבנתי שביום שלא יהיה כזה 'וואו' סביב זוג נשים או גברים עם ילד בפריים טיים אדע שהתקדמנו אבל עד אז נמשיך לעוף על עצמנו על טרנסג'נדרית שזוכה במקום הראשון באירוויזיון אבל מסכן יהיה הילד שלה (רגע, שלו או שלה?). נמשיך לזמזם את הלהיט האחרון של עומר אדם שנכתב בכלל למצעד הגאווה אבל לא מתאים לנו לראות אותם מתנשקים ברחובות שלנו אז בואו נשאיר את ההומואים בתוכניות המייקאובר בצהרי שישי או כדמות מוחצנת בתוכניות ריאליטי ובואו נשאיר את הלסביות על הבמה להתחבא מאחורי הגיטרה ושם נשאיר אותן כי זה ירכך את המכה ביום שהן תצאנה מהארון.
לא מתחשק לי להפוך את חוויית הצילומים, הלידה ומה שבא יחד איתן, לבמה ולתשומת לב לאנשים חשוכים. מתחשק לי שנזכור את החוויה הזו כמזכרת הכי טובה שיכולה להיות לאמא מהלידה של הבת שלה, מתחשק לי ששישים הדקות האלו יהיו תעודת הצטיינות למשפחות שעברו חתיכת דרך, כל משפחה בדרכה שלה, עד לרגע שבו מה שאנחנו הפך להיות מי שאנחנו. כשהסכמתי להשתתף בתוכנית הזו לא לקחתי בחשבון שיהיו אנשים שיאחלו למותי, למרות שהיו גם אנשים טובים שאיחלו לי להחלים מהמחלה שלי במהרה, לא חשבתי שיקראו לבת שלנו "אומללה", "מסכנה", שיגידו שהרסנו לה את החיים בלי לחשוב עליה לרגע, לא תיארתי לעצמי כמה כעס ושנאה יכולים לצמוח באנשים כלפי אנשים שהם בכלל לא מכירים רק כי הם בחרו לחיות את החיים שלהם בדרך אחרת.
כשהסכמתי להשתתף בתוכנית הזו קיוויתי שבאיזושהי עיירת פיתוח רחוקה מתל אביב יישבו זוג הורים לילדים חד-מיניים, יראו אותנו ויבינו שהשד לא נורא כל כך, שיש חיים אחרי היציאה מהארון, שיש הורים שאוהבים את הילדים שלהם ככה כמו שהם, שהפחד הזה שלא יהיו להם נכדים כבר ממש לא רלוונטי ושהכל יכול להיות נורמלי אם הם יחליטו שהוא נורמלי. רציתי שאנשים יראו בנו משהו אחר ולא איזו מסיבה אחת גדולה על משאיות מקושטות במצעד הגאווה של יום אחד בשנה בתל אביב, שהחיים האלו אמיתייים והם קיימים, כאן, כל השנה בכל הארץ, עשיתי את זה כי רציתי להיות זוג הנשים מדירה 2 בשביל ילדה אחרת.