"בשנת 2008, עוד לפני התאונה שלי, הוזמנתי לאודישנים לסדרה נהדרת בפריים טיים של ערוץ 2 עם במאי טוב שמאוד רצה אותי. וגם המפיק וכותב הסדרה רצו אותי. אבל לצערי זכיינית ערוץ 2 לא רצתה אותי רק בגלל שאני רוסייה", מגלה השחקנית המוערכת הלנה ירלובה. "עשיתי אודישן, ושכחתי ממנו. אחר כך הזמינו אותי לאודישן שני. כשהזמינו אותי בפעם השלישית לעשות אודישן, זה כבר נראה לי מוזר. ממש מוזר. הבמאי אמר לי: 'תעשי שיער פזור', 'תעשי שיער אסוף', 'עכשיו עם סיגריה', 'יש לך חומרים מהקולנוע?'. זה היה מוזר. כשהזמינו אותי פעם רביעית (!) הביאו בשבילי מאפרת, ספר ומצלמה מקצועית. אתה יודע, באודישן בדרך כלל יש רק מצלמה רגילה. אמרתי להם: חבר'ה, מה קורה?! הגיע לשם פרטנר, ואמר לי: 'מה, את עוד עושה אודישן? אני כבר חתמתי חוזה'. שאלתי את הבמאי: אתה יכול להסביר לי מה קורה? והבמאי אמר: 'אנחנו נלחמים עליך, אבל בזכיינית ערוץ 2 אמרו לנו שהם לא רוצים רוסייה לתפקיד הזה'. ולקחו שחקנית אחרת לתפקיד. זה היה גזענות".
"ההתנהגות הזאת של הזכיינית היתה דבילית וטיפשית", אומרת לנו הלנה, "יחד עם זאת, אם הייתי מקבלת את התפקיד, אולי לא הייתי מלוהקת לאחר מכן לסדרה 'המשרד' בגלל שהייתי עסוקה, והסדרה 'המשרד' והעבודה עם איתן צור היו מאוד משמעותיים וחשובים עבורי. בנוסף לכך, יש לי משפט מכונן בחיי: 'אם זה מגיע לי, אקבל את זה. אם לא קיבלתי את זה, סימן שלא הייתי צריכה את זה'. אולי זה המוטו שלי. זה קשור לתפקידים ולהכל. זה לא אומר שאני לא צריכה לעשות ולהתאמץ, אבל יש משהו שאנחנו לא יכולים לראות מקרוב. אנחנו מקרוב חושבים על משהו כעל טרגדיה, ואחר כך מתרחקים ורואים כמה נכון כל מה שקורה לנו. יש משפט יפה נוסף מתוך הרומן 'האמן ומרגריטה' של הסופר מיכאיל בולגקוב, שאומר השטן: 'אף פעם אל תבקשו מאף אחד שום דבר'. לדעתי באמת לא צריך לבקש. למדתי פיזיקה ומתמטיקה. אנרגיה לא נעלמת, היא פשוט הופכת לאנרגיה אחרת. אם אתה באמת, אבל באמת, רוצה משהו, ויש לך מחשבה ואתה מרוכז בזה, אנרגטית אתה יכול להשיג את זה. ככה זה עובד לדעתי. לכן לא צריך לבקש. צריך לדעת מה אתה רוצה".
"התיאטרון הישראלי לא מוכן להלנה ירלובה", כך הכריזה כותרת מאמר שכתב לפני שנתיים מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ". כותרת המשנה היתה: "הלנה ירלובה היא שחקנית בקנה מידה נדיר בתיאטרון הישראלי, חבל שהכישרון שלה לא מנוצל מספיק". הלנה כמובן לא שכחה את הביקורת הזאת. "הנדלזלץ", היא אומרת, "כתב את זה כי אני עשיתי את המונודרמה ביידיש 'סטמפניו' של שלום עליכם עם הכנר אלכסנר פובולוצקי. זה היה בצוותא עוד לפני השיפוץ, בתנאים לא נורמליים ובלתי אפשריים, משהו נזל מהתקרה, הקהל היה מוזר, לא יודע מאיפה הביאו אותם. הוא ישב ולא הבין מה זה הדבר הזה. תראה, ברוך השם, לא חסרות שחקניות נהדרות שלא תמיד יש להן אפשרות לעשות את מה שהן יכולות לעשות. אני לא ידעתי איך להגיב על זה. הוא כותב עליי תמיד דברים נפלאים. יש בי לחץ ממה יהיו הדברים הבאים שאני אעשה. נכון שאני בוחרת מאוד בקפדנות מה אני עושה, כי אני מאוד אוהבת את המקום הזה. פרטנר שלי אמר פעם ש'בתיאטרון הכל מזויף', ואני אמרתי לו 'לא נכון, בחיים הכל מזויף, בתאטרון אי אפשר להיות מזויף כי רואים את זה'. נכון שיש מציאות אחרת, מציאות בימתית. זה מקום מאוד חשוב לי. אם בחיים אני מעגלת פינות, במקצוע הזה שבו בחרתי אותו אני אוהבת ונאמנה לו אני לא מיישרת את הקו. אני לא מסוגלת. ברור שכל אדם צריך כסף, אבל אני לא מסוגלת לעשות משהו שהוא נגד הטעם שלי, נגד הראייה שלי וההתחברות שלי לחומר או משהו. אני לא מוכנה להתפשר. בשלוש השנים האחרונות השתתפתי בהצגות 'ריצ'ארד השני' ו'ריצ'ארד השלישי' של שיקספיר, 'איש קטן מה עכשיו' של הנס פאלאדה ועכשיו ב'איבאנוב' של צ'כוב. כל שחקן נכנס מיד להפקה הבאה, זה נותן המשכיות, אני לא יכולה. אני לא מוכנה להתפשר, אחרת אני לא אקום. אני בחיים לא בניתי קריירה, אני פשוט עובדת".
הלנה מככבת בעונה השנייה של סדרת הריגול "תא גורדין" (yes Action, בכל חמישי ב-22:45). הסדרה, שהספיקה להימכר לארצות הברית, רוסיה ודרום קוריאה, נוצרה על ידי רון לשם, עמית כהן יזהר הר לב, גיורא יהלום ודני סירקין, שגם ביים. "המפגש עם דני סירקין זו מתנה בשבילי, כי הוא איש מאוד אינטליגנטי ומאוד כשרוני", אומרת הלנה. בשבוע הבא יוענק לה פרס אברהם בן יוסף מטעם עיריית תל אביב ותיאטרון הקאמרי על תפקידה כקליטמנסטרה בהצגה "אלקטרה". על רקע מרשים ונעים זה, שלשום (9 בדצמבר) הלנה חגגה יום הולדת 50. הגיל הזה, היא אומרת, ממש לא מטריד אותה. "נכון שאני לא יודעת איך אני אדבר בעוד עשר שנים, אבל בינתיים אני מרגישה ממש בסדר עם גיל 50", היא אומרת, "גברים בדרך כלל עוברים משבר רציני בגיל 40, רובם נכנסים ללחץ ולפאניקה ומתחילים לנדנד ולקטר. אחר כך זה עובר. אצל נשים זה קורה יותר בגיל 30. בכל מקרה, אני לא הייתי רוצה לחזור אפילו שנה אחורה. האמת היא שאני אוהבת את עצמי. אני ביקורתית, ואף אחד לא יכול לבקר אותי כמו שאני מבקרת את עצמי. אבל גם אם אני עושה טעויות אלה טעויות שלי ואני אוהבת אותן. אז אני נהנית, אתה יודע. זה אופטימיות על גבול הדביליות".
שחקנית שאינה בחרדות מגילה המבוגר הוא מחזה בהחלט לא שכיח. לפני שבוע רואיינה בוואלה! תרבות שחקנית אחרת, מירב גרובר, שתהיה בת 50 בעוד שלושה חודשים. "יום אחד את מתעוררת, מסתכלת אחורה, ורואה שהמרחק שעברת הוא יותר גדול מהמרחק שנשאר לך, וזה עושה אופסל'ה, אמא'לה, אני באמצע תהליך הגסיסה", אמרה גרובר. "היום אני מחביאה דברים שאני לא רוצה שימצאו אחרי שאני אמות. זה לא מכשירי אפיה. זה לא מכשירי נגינה. כל הטאבויים למיניהם". לאחר שציטטתי את דבריה להלנה, היא אומרת: "אני זוכרת שמירב ואני פעם נפגשנו בתיאטרון הקאמרי, והיא אמרה לי: אני התעייפתי מהתיאטרון. אמרתי לה: תשמעי, את כל כך טובה ומוכשרת, ואני לא מבינה למה התעייפת. מירב אמרה: יקירתי, תגיעי לגילי, ואז נדבר. שאלתי אותה: בת כמה את? ואז התברר שאני יותר מבוגרת ממנה".
- את חוזרת לתפקיד דיאנה גורדין ב"תא גורדין". כמי שנולדה וגדלה בברית המועצות, האם נתקלת בסיפורי ריגול או באימת הקג"ב בחיים האמיתיים?
"כן, היה סיפור. נדמה לי שזה קרה בשנת 1986. בתקופה בה ברית המועצות התחילה להתפרק, סיימתי את לימודיי במכון למשחק. היתה לנו כיתה מאוד מוכשרת וטובה. הקמנו קבוצה והתקבלנו לכמה תיאטראות. היו חבר'ה ממקומות מחוץ למוסקבה, ובזמנו היית צריך להיות אזרח מוסקבאי, אחרת לא היית מקבל אישור לחיות ולעבוד במוסקבה אז ניסינו לעזור לחברים שלנו. חברה טובה שלי התאהבה במישהו שהיה חצי אנגלי חצי צרפתי. היה ביניהם רומן ואז הוא עזב. ניסינו להשיג לה אישור עבודה במוסקבה וכדי לעשות זאת, היא היתה צריכה להינשא בנישואין פיקטיביים. ואז ניגש אליה אדם ואמר לה: תקשיבי, אני מהקג"ב, אנחנו יודעים שהיה לך רומן עם הבחור החצי אנגלי חצי צרפתי. הבחור הזה הוא בן של מישהו שנתפס כמרגל והוא לא יכול להכנס לברית המועצות. אנחנו מפחדים שהבחור נמצא בקשר עם אביו. אנחנו מבקשים ממך להמשיך להיפגש איתו, להתכתב איתו ולהיות בקשר איתו. אנחנו, אמר הקג"ב לחברתי, נעזור לך עם אישור העבודה. היא התקשרה אליי ושאלה מה לעשות. אמרתי לה: 'תסכימי, הם אמרו שהם יעזרו לך, ואת לא חייבת לתת להם מידע'. בינתיים הקשר של חברתי עם בן המרגל נגמר והיא התחתנה פיקטיבית עם מישהו אחר.
"זמן מה לאחר מכן, ברית המועצות כבר לא היתה קיימת. שיחקתי בתיאטרון ומעל הבמה אמרנו משהו נגד השלטון. עשו לנו 'נו נו נו' אבל לא קיבלנו שום עונש. מיד ציטטו אותי ברדיו בארצות הברית, הייתי מאוד גאה בעצמי.
"לאחר שנה וחצי, חברתי שהיתה קשורה לפרשייה עם הקג"ב אמרה לי: 'את זוכרת את המקרה ההוא? את יודעת שבדקו אותך אז? בדקו אותך, את ההורים שלך, עד לסבא רבא ולסבתא רבא. אם זו היתה תקופה אחרת אם היו גומרים אותך'. אני כבר הייתי בת 22-23 אבל ברגע הזה הרגשתי פחד ענק. זה היה פחד שעד עכשיו אני מתביישת שהרגשתי".