ידענו שאתם צרות: מצעד נבלי הטלוויזיה הכי אהובים

צריך כישרון אמיתי להיות קריפר מצמרר בסדרה שמשודרת ברשת ברודקאסט גדולה כמו FOX, כזו שבה כל שפריץ של דם או מילת גנאי אסורים בהחלט. רוברט קניפר הצליח לייצר נבל כזה שמתנהג ומדבר כמו מלאך המוות, מתהדר בעבר של מעשים נוראים ושומר לעצמו את הזכות להתהפך בכל רגע נתון. התוצאה הרבה יותר מפחידה מהנבל הממוצע בטלוויזיה כי טי באג לא זומם לכבוש את העולם, למחוק את האנושות או להחזיר אותנו לתקופת האבן, הוא פשוט דואג לאינטרסים של עצמו וכל האמצעים כשרים.

אנחנו לא באמת אוהבים את המושל. כאילו, קשה לנו להודות שאנחנו אוהבים את המושל כי בניגוד לשמות האחרים ברשימה, המושל באמת מפחיד. והוא מפחיד כי הוא בן אדם אמיתי ובכלל לא פיקטיבי. הוא מפחיד כי הוא מראה שחורה במיוחד שמראה כיצד נתנהג במקרה חירום ומאוד קשה לאהוב אדם שרוצח אנשים סתם בלי סיבה. ואז אנחנו נזכרים שלמרות שהמושל בן אדם אמיתי, הוא בן אדם אמיתי שמנסה לשרוד אפוקליפסת זומבים די פיקטיבית אז אפשר לאהוב אותו.

במשך שנים לימדו אותנו שנבלים צריכים להגיע עם סממנים בולטים: צלקת פוטוגנית, מבט מטורף בעיניים, צחוק מעורר אימה, ואז הגיע ארתור מיצ'ל. בעל למופת, מורה אפור ומראה של סבא טוב, לכו תנחשו שמתחת לכל זה מסתתר רוצח כל כך אכזרי עד שדקסטר נראה לידו כמו נציב זכויות האדם. טריניטי הזכיר לנו שכל אדם מן הישוב, כזה שלא תקדישו לו יותר ממבט עייף ברחוב, יכול לסכן את הדבר החשוב ביותר לכם בעולם. נבלים רגילים הולכים על עין תחת עין ושן תחת שן, אבל ארתור מיצ'ל שייך לסוג שמאתר את הנקודה הכי כואבת ואז מכוון אליה מכה קטלנית באמבטיה. ריטה :(

המשפחה היא מקום מפלטו של הנבל, זאת יודע כל צופה טלוויזיה מתחיל. המשפטים "עשיתי את זה כדי להגן על המשפחה" ו"עשיתי את זה למען המשפחה" נשמעים לפחות פעם אחת בפרק בו הנבל נתפס. במקרה של ויקטוריה גרייסון מדובר במשהו קצת שונה שכן את כל הדברים הרעים שהיא עשתה, היא עשתה למען הילדים ולא למען המשפחה. כי המשפחה כללה גם בעל אותו תיעבה. הפללת אדם חף מפשע, רצח והנורא מכל – טעם מחורבן באמנות – את כל זה (וגם אירוח מסיבות קוקטייל נהדרות) ויקטוריה גרייסון עשתה למען הילדים. ולמעננו. כולנו ילדים של החיים.

כמו בקולנוע כך גם בטלוויזיה, את עבודת הנבלים משאירים בדרך כלל לגברים, וחבל. נינה מאיירס היא ההוכחה שאפשר להיות מושחת עד היסוד בלי לסת משוננת ואוצר מילים שמבוסס על השורש "פ.א.ק". בימים שבהם העלילה של דרמת האקשן מבית "פוקס" שמרה עדיין על קשר למציאות, נינה מאיירס הייתה התגלמות הסיוט של הטרור המודרני: מאמי מקומית, בעלת גישה לסמכויות הרגישות ביותר של CTU ופני מלאך שמסתירות את הסכין שתקעה בגבה של ארה"ב. אוהבים אותך נינה, אבל לעולם לא נסלח על זה שהשארת את קים באוור בחיים.

"הסמויה" עשתה עבודה מושלמת בהצגת גלריית דמויות עשירה של 'האיש הרע' - כולן למעשה תוצר של סביבתן, עוני וסמים שגרמו להורים רבים להיעדר גם אם נכחו ולעתים להתעלל בילדיהם. אנחנו לא יודעים מהו סיפור הרקע הספציפי של סטרינגר בל, אבל הוא נראה כמו האיש הכי הגיוני בכל חבורת ברקסדייל. מספר 2 בארגון שהיה אמון בממושקפותו על הצד העסקי וחתירה לעסקים לגיטימיים, אבל מצד שני לא בחל בהעלמת ילדים מפאת החשש שילשינו. איפה וואלאס, סטרינג? הא?

אנדרייטד אפילו לא מתחיל להסביר כמה ג'ים מוריארטי של שרלוק הוא נבל מהגדולים שנראו בטלוויזיה. אם הטירוף הטהור שלו היה מוצג תחת התקרה היוקרתית של HBO ולא ב-BBC המעונבת, הוא כנראה היה מוערך הרבה יותר. תסתכלו עליו ותראו את הג'וקר של הית' לדג'ר: שניהם משחקים ביריבים שלהם רק כי הם יכולים, מביאים אותם עד לקצה אבל אף פעם לא נותנים את הפוש האחרון, וקצת לא נעים להודות: הרבה יותר מעניינים מהם. זה בדיוק כמו שקפטן ג'ק ספארו לימד אותנו: "תמיד אפשר לסמוך על אנשים לא ישרים שיהיו לא ישרים, אלה הישרים שצריך להיזהר מהם".

האיש העשיר החזק ביותר בספרינגפילד, וגם הכי צר עין וערל לב. הבעלים של חברת האנרגיה הגרעינית המקומית שהמפעל המזהם שלו יוצר דגים בעלי שלוש עיניים, ששוכר מתנקש כדי להיפטר מחברו לנשק כדי שיוכל לגנוב לו את התואר, שמנסה לגנוב סוכריה מידיה של תינוקת, שמשסה את כלבי הציד שלו בערך על כל מי שמגיע לביתו, וכאשר הילדים של העובד של מסקטור 7 ג'י תורמים לו דם ומצילים את חייו, הוא שולח בתמורה כרטיס תודה. מחוצף.

כשמדברים על נבלים קונטקסט זה ממש לחלשים. כל ניסיון של ציר הרשע לייצג רעיון נשגב או תפיסת עולם מורכבת, מתגמד ברגע אל מול מי שמתעב אותנו רק כי לא באנו לו טוב בעין. ניומן הוא ההתגלמות של הפשטות הזו. אף אחד מעולם לא הבין את מקור השנאה התהומית שנוצרה בינו לבין סיינפלד, אבל זה בדיוק מה שהפך אותה למצחיקה כל כך. ובכלל, האמת היא שכולנו נושאים בתוכנו ניומן קטן, זה שלא רוצה לצאת לעבוד כשיורד גשם ומתכנן את נקמתו בכל מי שהעזו לא לקחת אותו בחשבון כשטסו לפריז.

הפופ-אפ שהרגע סגרתם? בגלל אמנדה וודוורד. עוד לפני "מד מן", הת'ר לוקליר הלוהטת גרמה לדור שלם של צופי טלוויזיה לרצות להיות תקציבאים. ואז לסחוט את המנכ"ל ולהפוך למנכ"ל. ואז להיסחט ע"י התקציבאי החדש הצעיר וכך הלאה. למה אהבנו את אמנדה וודוורד? כי בכל הטירוף המענג שהיה "מלרוז פלייס", אמנדה היתה הקול השפוי. לא היה צופה אחד שלא שאל עצמו כיצד היה מתמודד עם קימברלי, מייקל ושאר החולירות שאכלסו את הקומפלקס הכי יפה בלוס אנג'לס. ברוב הפעמים התברר כי כולנו היינו עושים את מה שאמנדה וודוורד עשתה. כלומר, את פיטר ברנס.

זה לא מקרי שווינס גיליגן, יוצר "שובר שורות", עמד משתומם לנוכח גלי ההערצה שהקים סביבו וולטר ווייט - רוצח אכזרי, בעל קרטל סמים מסוכן, שודד ומניפולטור מהגדולים שנראו על המסך הקטן. במשך חמש עונות הוא עשה הכל כדי להבהיר לנו שהאיש הזה עם תחתוני הוינטג' והמשקפיים, ראוי לאותו גורל של יריביו מעולם הסמים. יכול להיות שהיינו משתכנעים אם בראיין קרנסטון לא היה עושה עבודה כל כך טובה בכלל, ובפרט בכל הקשור לשכנוע עצמי שהישרדותו חשובה יותר מזו של כל אדם אחר, כולל אשתו וילדיו. אם הוא כל כך בטוח שהוא חיוני, איך יכולנו לפקפק לרגע בנשמה הטובה הזו?

טוב, טוני הוא סיפור אחר. כבר מהפרק הראשון כאשר קיבל התקף חרדה, ועד לרגעים החותמים את הפינאלה של "הסופרנוס" שבהם קיבלנו אנחנו התקף חרדה. טוני הוא בוס מאפיה שהולך לפסיכולוגית, סובל ממקרה קשה של מאמי אישיוז, לוקח את בתו לקולג' ורוצח על הדרך מלשין שאיתרע מזלו להיות באזור, אוהב את כל הפמיליה אבל רוצח את מי שצריך כאשר צריך. טוני הוא הארכיטיפ לכל אלה שהגיעו אחריו, אותם אנטי-גיבורים שנעים בין היותם רוצחים סדרתיים שבכל זאת מנסים להחיל קוד צדק לפעולותיהם לבין סתם נכים רגשית ופגומים מוסרית. כולם היו בניו.

הציצו רגע שוב בשאר הדמויות ברשימה הזו, לרובן ככולן יש ממד שניתן להזדהות איתו. המלך ג'ופרי אינו כזה - הוא רע אולטימטיבי. אין לו שום ממדים מלבד היותו פסיכופט שנהנה להתעלל רגשית ופיזית בכל מי שמצוי בסביבתו, בעיקר אם הם נשים. יתרה מזה - כנגזרת מהיותו נסיך ומאוחר יותר מלך, נער צעיר ומעצבן שכל מבוקשו בחיים תמיד ניתן לו - הוא פינוקי מעצבן שבכל רגע נתון דורש כאפה. הפעמים הזעומות שבהן הוא מקבל כזו, השבח לאל על טיריון, הן קתרזיס לשמו.