נחמדים. הארי וג'ק וויליאמס הם אנשים די נחמדים. עם התובנה הזו יצאתי משיחת טלפון שנמשכה כמעט חצי שעה. לכאורה, אף אחד לא אמור להיות מופתע. רוב בני האדם בעולם הם אנשים נחמדים. אבל כשמדובר בהארי וג'ק וויליאמס, יוצרי ותסריטאי סדרת המתח הנהדרת "הנעדר", התובנה הזו מעט מפתיעה. בכל זאת, האחים לבית וויליאמס עומדים מאחורי סדרה די איומה, מבחינת השתלשלות האירועים, כן?
"הנעדר", שעונתה הראשונה עלתה בסוף השנה שעברה בבריטניה ובארה"ב ובתחילת השנה הגיעה ל-yes binge, עוקבת אחרי טוני (ג'יימס נסביט) ואמילי (פרנסס או'קונור), שבנם בן החמש נעלם במהלך חופשה משפחתית בצרפת. שמונה שנים לאחר האירוע, חיפושיו האובססיביים של טוני גרמו לפירוק נישואיהם ומאיימים להרוס את חייו, אבל נדמה שמאמציו נושאים פרי כאשר מתגלה רמז חדש. ז'וליאן באטיסט (ת'אקי קיירו) חוקר המשטרה הבכיר שהובא לחקור את המקרה, חוזר אל התעלומה שמעולם לא הצליח לפתור והמסע למציאת אוליבר מתחדש. מעבר לסוגיית הילד הנעלם שמצמררת גם אנשים ללא ילדים, האחים וויליאמס והבמאי טום שנקלנד לא בחרו לרחם על הצופים ולא ריככו סצנות אלימות מבחינה גרפית. האנשים האלה, שסיפרו בעבר שההשראה ל"הנעדר" היתה "אבודים" (לצד "דה קילינג" ו"שובר שורות"), לא צריכים להיות נחמדים. ובכל זאת, הם היו.
"אז סיימתי לצפות ב'הנעדר'", אני אומר להם. "והמסקנה שלי היא שאף אחד, לעולם, לא צריך להביא ילדים".
ג'ק: "אני לגמרי איתך. יש לי כבר שני ילדים (סתיו בת השלוש ובלייק בן החצי השנה. א.ק) אז זה מאוחר עבורי".
בבלוג באתר ה-BBC, טום שנקלנד התייחס לחלוקה העונתית בין שני קווי הזמן ההווה קודר כמו החורף, העבר שמשי ובהיר כמו הקיץ. איך החלוקה הזו נוצרה?
ג'ק: "זה היה מאוד מכוון בתסריט. אנחנו תמיד הרגשנו שבקיץ, בזמן המונדיאל, היתה תחושה של שמחה, תקווה, חופשה משפחתית, בהירות ואור שמש.ובזמן הווה, הצבע נעלם כפי שנעלם מחייו של טוני. זהו ניגוד ישיר אמיתי בין האור והחושך והקדרות".
הארי: "זו מטאפורה, אם תרצה".
ג'ק: "כן, מטאפורה. בדיוק כמו שהארי אמר".
כלומר, ידעתם כבר בשלב כתיבת התסריט שאירועי ההווה יתרחשו בחורף.
הארי וג'ק: "כן"
ג'ק: "תמיד הרגשנו שזה היה מאוד חשוב לבדל את שני הזמנים ולבחור עונות שישקפו את הטון הרגשי של מה שקורה בסיפורים אלה".
אם אולי היה נחטף במדינה אחרת, הסוף שלו היה שונה? כלומר, הרבה יותר קשה לנהל חקירה מבחינה ביורוקרטית בשתי מדינות.
ג'ק: "החלטנו לבחור בשתי מדינות כדי באמת לבודד את טוני ואמילי במסעם. אנחנו פשוט הרגשנו שכשאתה מאבד ילד, זה הולך לבודד אותך מבחינה רגשית, כי המשפחה והחברים לא יהיו מסוגלים להבין. זו היתה החלטה מודעת לקטוע אותם מכל תמיכה ולהראות כיצד נראה בידוד".
הארי: "להימצא במקום בו אנשים דוברים שפה שאינך מכיר, זה רק מגביר את עוצמת המצב הטרגי בו הם נמצאים".
יכול להיות שבגלל שהם נמצאים במדינה זרה ובגלל שאולי הוא ילד, מעשיו של טוני נסלחים? האם אין קווים אדומים כשמדובר בילד?
ג'ק: "אני חושב שזו אחת השאלות שאנחנו משאירים לשיקול הקהל. מה שמעניין, בעיניי, הוא לראות את התגובות של טוני ואמילי של ולהבין כמה הם שונים; הם קטבים מנוגדים. מעניין גם לראות שבתחילת הסדרה, נראה כי קל יותר להתחבר לטוני אבל ככל שההסדרה מתקדמת, מתחילים לראות את נקודת המבט של אמילי יותר ומבינים למה הסתגרות רגשית יכולה להיות תגובה לגיטימית ומובנת ומתחילים לשאול האם התגובות של טוני מוגזמות? האם הן נסלחות? אנחנו לא מספקים תירוצים או התנצלויות בשבילו ומשאירים את זה לשיפוט הקהל".
אגב ילדים, האם אתם חושבים שהסף הרגשי לגבי שימוש בילדים בטלוויזיה (כמו למשל ב"המתים המהלכים") עלה בשנים האחרונות?
ג'ק: "זו שאלה טובה".
בואו נגיד שאולי הוא לא ילד אלא מתבגר. עוצמת התגובה היתה זהה לדעתכם?
ג'ק: "לא, אני חושב שהעיסוק בילדים הוא סוג של טאבו כי זה פחד בסיסי ואפל שיש לנו. לגבי מתבגר, זה סיפור שונה. אתה מתחיל לחשוב: מה הוא יעשה, האם הוא יברח? אני חושב שעם ילד צעיר אתה יודע שהוא הרבה יותר פגיע. אז כן, זה אחד מאותם איסורים שנראה שנשברים יותר ויותר".
הארי: "ילדים הולכים לאיבוד בטלוויזיה כבר שנים. אני חושב שבימינו הצופים נמשכים לריאליזם וסוג מסוים של נרטיב איטי. זה הטרנד. זה הרבה יותר כובש, אמיתי, מכוער וכואב".
ג'ק: "יש עיסוק רב בהיעלמויות ילדים אבל אני לא חושב שהאימפקט כואב כמו במקרה שלנו כי אנחנו ממש לוקחים את הזמן ומתייחסים להשפעות האירוע".
הארי: "בסדרות כמו 'CSI' או 'קאסל', ילדים נעלמים כל שבוע. כלומר, כמעט כל שבוע. אתה מתרגל לזה. אנחנו הקדשנו שמונה שעות לעיסוק באירוע מבעית אחד וזה כואב יותר כי זה אמיתי יותר".
אם כבר טאבו, השאלה הבאה תהיה מעט קשה לשמיעה. מדוע בחרתם לתאר את וינסנט, דמות הפדופיל, בצורה כה אנושית? בדרך כלל פדופילים לא זוכים לכזה טיפול בטלוויזיה. לא חששתם מתגובה שלילית?
הארי: "רצינו להתייחס באופן שווה לכל הדמויות. זו יותר דרמה שמונעת ע"י הדמויות ולא רק מותחן. הנבל שלך הוא לא רק איש רע, הוא בן אדם עם שדים פנימיים בהם הוא נאבק והוא נבל בגלל סיבה. כל דמות בתוכנית היא דמות עגולה ואמיתית".
ג'ק: "אני חושב שמאוד נפוץ לעשות דמוניזציה לחשוד. התוכנית שלנו היא על נשורת שמגיעה בעקבות אירוע אחד ומשפיעה על העיר כולה. ההשלכות לגבי וינסנט פשוט מעניינות. בגלל שבדרך כלל דמויות כאלה מתוארות בדרך מסוימת, היה מעניין לבחון כיצד הנושא יתפתח אם לא נספר את הסיפור בטון מסוים. זו תוכנית על אובססיה, על התמכרות, על אנשים שלא יכולים להשתחרר מהשדים שלהם ואנשים שרוצים להשתנות ונאבקים עם זה. וינסנט, בדרך כלשהי, הוא השתקפות של אותו המאבק שטוני עובר. הוא אדם רע שמנסה לעשות דברים טובים ובאותה הנשימה, טוני הוא סוג של גיבור עושה דברים רעים".
ולא היו תגובות שליליות לגבי הדרך בה וינסנט הוצג?
הארי: "לא. הייתי אומר שהוא אחת הדמויות האהובות בסדרה".
ג'ק: "אני חושב שההופעה של טיטוס דה וואגט (השחקן שמגלם את וינסנט. א.ק) היתה מדהימה. אני חושב גם שהבימוי (של טום שנקלנד. א.ק) היה מעולה. אנשים הרגישו לא בנוח מול הסצנות של וינסנט אבל בסך הכל הצופים חשבו שהצגת העלילה מבעד לעיניו היתה מיוחדת".
הארי: "ואני חושב שהצופים ראו שהכוונות של וינסנט היו טובות אבל הוא לא הצליח לגבור על המחלה ממנה הוא סובל".
עד הסוף.
הארי: "בדיוק".
עם שתי מועמדויות לגלובוס הזהב (מיני הסדרה הטובה ביותר והשחקנית הטובה ביותר), ממוצע של למעלה משבעה מיליון צופים לפרק וחידוש לעונה נוספת, ניתן היה לצפות שהאחים לבית וויליאמס, שהחלו לכתוב ביחד כבר כשהיו נערים בגיל ההתבגרות (ג'ק בן ה-35 מבוגר בהארי בשנתיים) וזכו להצלחה ראשונה בשנת 2007 עם הסיטקום "Roman's Empire", יעבדו בתנאים נוחים. לא כך הדבר. כמעט כל ריאיון עם השניים עוסק בסביבת העבודה שמתגלה, כך מתברר, כדומה יותר ויותר למעון ראש הממשלה הישראלי בגרסת מושיק גלאמין.
קראתי על מאורת הגברים שלכם בדרום לונדון ונחרדתי מהתנאים. תארו בבקשה את תהליך הכתיבה שלכם. האם אתם באמת משתמשים רק במחשב אחד?
ג'ק: "לא לא, זה ממש נחמד. יש לי משרד בגינה. זה מאוד נחמד".
הארי: "זה נחמד. יש מחשב אחד ושני כיסאות. התהליך פשוט: אנחנו מתכננים את העלילה במשך שבועות ואז בונים את השלד. לאחר מכן אנחנו מחלקים את העבודה לשניים, כותבים את שני החלקים ומחברים אותם. אנחנו לא נוהגים לערוך אחד את השני. אנחנו כן עוברים על החומרים אבל בגלל שאנחנו עוברים תהליך הכנה עמוק ובו מדברים על העלילה וכיצד הדמויות ידברו ומה הן יעשו, שני החלקים די עקביים".
חלק אחד בתהליך ההכנה העמוק היה די פשוט. הבחירה בשחקן שיגלם את דמותו של טוני. "שמו של ג'יימס נסביט הופיע בסוגריים לצד שמו של טוני. חשבנו עליו כשכתבנו את התסריט", אומר הארי. וזה לא ממש מפתיע. בשנים האחרונות נסביט הפך להיות אחד השחקנים המזוהים ביותר עם הטלוויזיה הבריטית לאחר שכיכב בסדרות "רגליים קרות", "חוק מרפי", "ג'קיל" ו"בבילון" (שעלתה השבוע ב-yes). מה לגבי פרנסס או'קונור, אני שואל.
הארי: "האודישן של פרנסס, שהקליטה בעצמה באוסטרליה, היה אחד הראשונים שראינו והתאהבנו בה מיד".
למה בעצם התאהבתם בה?
ג'ק: "התפקיד של אמילי הוא תפקיד מאתגר. בזמן שטוני פתוח ואקטיבי, המסע של אמילי הוא פנימי וקשה. פרנסס הביאה איתה לתפקיד דממה ועצבות ויכולת לראות שמבעד לעיניים, כלום לא קורה. היא עשתה עבודה מדהימה".
טוב, בואו נדבר על הסוף. מה גרם לכם לחשוב על הסוף הספציפי הזה? ידעתם כל הזמן שהעונה תסתיים כך?
הארי: "ובכן, כתבנו את הפרקים הראשונים ואז ב-BBC הזמינו עונה. בשלב הזה החלטנו מה תהיה הסצנה האחרונה. לדעתי הסצנה הזו היא סגירת מעגל טבעית שמתכתבת גם עם פתיחת העונה".
אוקי, את השאלה הבאה לא התכוונתי לשאול אבל ביממה האחרונה, יותר ויותר אנשים שאלו אותי את השאלה הזו והשיחה אתכם גרמה לי להתבלבל. העונה הראשונה מסתיימת בסוף פתוח או בסוף סגור?
הארי: "עבורנו, כתסריטאים, כשאנחנו כותבים משהו שזוכה לדיון ציבורי גם לאחר שהשידור מסתיים, זה דבר טוב. בדרך מוזרה, הצופים הם שיקוף של הדמויות הראשיות - כל מי שחושב שהסוף פתוח הוא טוני ומי שחושב שהסוף סגור הוא אמילי. עבורנו מדובר בהשראה מסיפורים שלאו דווקא הסתיימו באופן מוחלט. לא תמיד מוצאים את הגופה, לא תמיד יש פתרון ודאי אבל יש מספיק ראיות נסיבתיות כדי להצביע על הדרך בה האירועים התרחשו".
ג'ק: "ברור שיש לנו מחשבות לגבי הסוף. אני חושב שמה שטוני והצופים מרגישים זה שביב תקווה".
הארי: "אני לפחות, מאמין בראיות ובסוף הסגור. הבמאי שלנו חושב אחרת".
ג'ק: "הכוונה שלנו היתה לספר סיפור של דמות ולא סיפור עלילתי. רצינו להישאר נאמנים לטוני ולא לעסוק בשאלה הטכנית אם זה סוף פתוח או סגור".
הארי: "כן, זהו סיפורו של טוני. לא נעשה עונה נוספת בה טוני יחפש אחר אולי".
ג'ק: "לגמרי".
הארי: "זה יהיה קצת למתוח את הסיפור".
טוב, זה די מדהים. עכשיו אני אפילו עוד יותר מבולבל.
הארי: "אנחנו מצטערים".
ג'ק: "מה חשבת שהסוף היה?"
סוף סגור כמובן. אלה החיים, אין מאה אחוזי ודאות.
ג'ק: "הפרשנות שלך קרובה מאוד לפרשנות שלנו".