כבר לא עושים סדרות כמו "טלנובלה בע"מ". אולי עושים סדרות שהיו רוצות להיות "טלנובלה בע"מ" אבל סדרות כמוה, לא, כבר לא עושים בישראל. הסיבה לכך אירונית. "טלנובלה בע"מ" הצליחה, בין היתר ואולי בעיקר, בגלל שהיתה מודעת לעצמה בקטע מוגזם, אבל ממש מוגזם. כל מי שרוצה להיות "טלנובלה בע"מ" מודע לעצמו גם כן אבל המודעות הזו כבר מזמן קפצה את הכריש והפכה למעוררת רחמים כי כשאתה רוצה להיות מודע לעצמך לגבי משהו שהיה מודע לעצמו אתה מאבד את המודעות.
הטירוף היה מה שהפך את "טלנובלה בע"מ" להצלחה גדולה. וב-2015, עשר שנים בדיוק לאחר שידור פרק הבכורה, הטירוף הוא מה שנשאר ממנה. הצילום, איך נאמר זאת, מעט מיושן. המשחק מוגזם ומעט מופרך (אם כי חברי הקאסט, גם עשר שנים לאחר מכן, מדהימים ביכולותיהם להיות מוגזמים ומופרכים. לא דבר קל לביצוע וזו, אם תהיתם, מחמאה) והבדיחות הן תקופתיות (קרינה ממכשירים סלולריים? חוק הסלקציה? מי זוכר שזה היה פעם נושא חם). רק הטירוף שנוטף בין השורות ומציף את המצלמה נשאר.
בואו נחזור בזמן עשר שנים. "השיר שלנו" לבית yes דוהרת על היסטריית נינט והופכת למוצר צריכה בסיסי בכל בית ובזמן ש"מיכאלה" לבית HOT היתה להיט לא קטן בפני עצמה, היה ברור שכדי להתמודד מול "השיר שלנו", ב-HOT ייאלצו ללכת צעד אחד קדימה. צעד אחד גדול קדימה. "טלנובלה בע"מ" היתה הדבר ש-HOT פגשה כשהיא זינקה לעבר התהום. הסדרה שיצרו דרור נובלמן, גל זייד וסיגל אבין עקבה אחרי המתרחש מאחורי הקלעים של יצירת טלנובלה. את התפקידים הראשיים איישו יעל בר זוהר, טלי שרון ועפר שכטר אבל גם תפקידי המשנה זכו לזרקור ולבמה. שרון אלכסנדר, גיא לואל (בדמות קייזרמן האגדי), אודיה קורן, רותם אבוהב ושחקנים נוספים גנבו לא פעם את ההצגה.
יותר מהכל נדמה שבזמן ש"השיר שלנו" ניסתה והצליחה לעשות כיף, ב"טלנובלה בע"מ" פשוט ניסו והצליחו לאבד את השפיות. ספק אם תסריטים מהסדרה היו עוברים בשקט בימינו. משפטים כמו "בשביל חרדית אמיתית, גם תימני זה ערבי" הם לא משהו שהיה מתקבל בשלווה במדינה בה כל אמירה, לא משנה מה תהיה, על יוצאי עדות המזרח הופכת לפולמוס מעיף ומטרחן בכלי התקשורת המקוונים. כלומר, אחרי שכולם עוסקים בה בפייסבוק.
פייסבוק, כן. לא היה פייסבוק כש"טלנובלה בע"מ" שודרה. מעניין מה היה קורה לה בעידן פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם. סביר להניח שהיתה הופכת למנוע ממים אותנטי. אולי "טלנובלה בע"מ" הפכה להצלחה כה גדולה וללהיט קאלט בגלל שלא היה פייסבוק בימיה. היא היתה רעננה, מושחזת ופנים-בועתית בצורה שקסמה לקהלים שלא נחשפו לבועה התקשורתית ונדהמו לראות (בין היתר בעזרת עמדת ה-BlogTV שהוצבה בחדר המנוחה של השחקנים והיתה שיא חדש באינטראקטיביות של מוצר טלוויזיוני שניהל, הלכה למעשה, דיאלוג עם צופיו) כיצד, לכאורה, מופקת סדרת טלוויזיה בישראל. התמימות הזו נעלמה ביחד עם התוכן השיווקי הבוטה שהיה בסדרה. ברצינות, זוכרים כמה קורנפלקס הדמויות אכלו? ובאיזה אתר אינטרנט הם גלשו? בדיוק.
מבעד לכל הבדיחות וההומור העצמי הפנים-תעשייתי, "טלנובלה בע"מ" היא חלק בלתי נפרד מדברי הימים של הטלוויזיה הישראלית משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא העובדה ש"טלנובלה בע"מ" התקיימה באותו היקום בו התקיימה "מיכאלה". דמויות מ"מיכאלה" התארחו ב"טלנובלה בע"מ" ואירועים מהסדרה הראשונה זכו להתייחסות בסדרה השנייה. אין הרבה סדרות בישראל, אם בכלל, שחיות בעולם אחד ומנהלות מערכות יחסים אחת עם השנייה. הסיבה השנייה שבגינה "טלנובלה בע"מ" נכנסה להיסטוריה היא ניבוי העתיד, גם אם לא מכוון, שקרה כבר בפרק הראשון.
בפרק הראשון עולה לדיון נושא התרבות מול הרייטינג. אף אחד כבר לא רוצה ליצור תרבות, כולם רק מתעניינים ברייטינג. "זה לא משנה איך הם משחקים", פולטת דמותו של גיא לואל כשהוא מתייחס לשחקנים פוטנציאלים. "טלנובלה בע"מ" לא חידשה דבר בנושא אבל תזמונה, רגע לפני שהעולם הפנימי קורס והרשתות החברתיות יחברו את כולנו לרקמה אנושית אחת וימנפו את העיסוק ברייטינג לשיאים חדשים, מבהיר, במבט לאחור, כמה מדויקת היתה.
כבר לא יעשו סדרות כמו "טלנובלה בע"מ". לא בשנים הקרובות. מודעות עצמית וכתיבה שנונה יצאו מזמן מהאופנה. ציניות היא לא תכונה שרבים מתגאים בה. שחקנים שיילכו עד הסוף ויאבדו שליטה כבר לא מסתובבים ברחובות. חלון הזמן לסדרה כמו "טלנובלה בע"מ" נסגר. אולי הוא ייפתח בעתיד. סביר להניח שלא.