הרגעים הגדולים והקטנים של משדרי הבחירות

הצמרמורת מגיעה רק בדיעבד. חברי "גב האומה" פתחו את הצד הסאטירי של ערב השידורים בשירת שיר שנשמע מעט מוכר. אפילו מאוד מוכר. אבל רק בפזמון זה הכה בנו: מדובר בנעימת קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה ב-1992. ואכן, ישראל מחכה לרבין. וגם לבגין. ואפילו לבן גוריון. ביצוע לא פחות מגאוני ולאור תוצאות האמת, מצמרר עוד יותר. הסאטירה, כך מתברר, עוקצת יותר כשהמציאות עגומה.

רביב דרוקר ניסה להרכיב קואליציה עבור יצחק הרצוג. תנאי הפתיחה היו כמעט בלתי אפשריים אבל כשמירי רגב ולימור לבנת מעודדות מהיציע, הדבר הופך לבלתי אפשרי. בשלב מסוים היה נדמה שהרצוג עובר את מחסום 60 המנדטים, כלומר, אם ש"ס תצטרף לקואליציה. לא משנה מה דרוקר ניסה לעשות, ממשק הרכבת הקואליציה לא עבד. ללבנת ורגב רק נותר למלמל: ברור שש"ס לא תשב עם לפיד.

בחצות וחצי בערוץ 2, בשיחה קצרה עם אילנה דיין ואודי סגל במטה הבחירות של הליכוד, מירי רגב סיפקה פנינה אחרי פנינה. את דבריה היא פצחה במעידה לשונית ואמרה כי היא מקווה שהממשלה תחזיק מעמד שלוש-ארבע שנים, ומיד אחרי כן כינתה את יריביה "המחנה האנטי-ציוני". כאשר איש המפלגה זוהיר בהלול שבאולפן הגיב על כך ואמר שהיא ממשיכה להשמיץ ולהלעיז כשם שעשתה לאחרונה, רגב השיבה לו שזה הזמן להפגין אחדות. מיד קפצו יונית לוי ויתר האנשים באולפן והזכירו לרגב שרק לפני רגע כינתה אותו "אנטי ציוני". לאחר מכן שאלה לוי את רגב האם היא עדיין סבורה שמשה כחלון הוא בוגד, כפי שקראה לו במהלך הקמפיין. רגב הבהירה שלשיטתה התשובה היא עדיין כן, מאחר שזנח את הליכוד ובית לא עוזבים, אלא שעכשיו צריך להסתכל הלאה. או כסיכומה של יונית: "בקיצור, הוא היה בוגד ועכשיו הוא לא".

זה היה אמור להיות שיאו של משדר הבחירות בערוץ הראשון המתחדש: עם מסכי הווידאו המשוכללים, ההולוגרמות של המתמודדים והשיק האמריקאי של יעקב אילון. זה לא שמדגמי טלוויזיה הם חזות הכל, אבל במקרה הזה זה בהחלט היה יכולים להיות סימן, איתות חיובי שברוממה מפנימים את רוח השינוי. שמבינים שם שהדרך עוד ארוכה כדי לייצר אלטרנטיבה אמיתית למתחרות, אבל שלפחות התקלות הקטנות והנצחיות כבר לא מנהלות אותם יותר. אולי מישהו טעה בהקלדת הנתונים ברגע המכריע, אולי המערכת עצמה השתגעה, מה זה בעצם משנה כרגע? ברגע השיא של יום השידורים הכי חשוב של מהדורת חדשות, עמד יעקב אילון מבולבל ונבוך בין שתי עמודות של נתונים שגויים ולצדם שני פוליטיקאים וירטואליים שנראו עצובים כמעט כמוהו.

כשאריק איינשטיין המציא את "ואלה שמות" לקראת מונדיאל 1990 באיטליה, זה היה נראה כמו סוג ההברקות שלא ברור איך מישהו לא עלה עליהן קודם. שילוב שמות שחקני הנבחרות שיופיעו בגביע העולם בחרוזים, כל כך קל, כל כך פשוט, כל כך עובד. זה קרה כי זה באמת היה פשוט, חף ממאמץ ומניירות, פשוט אוהב כדורגל ששר על השחקנים והמשחק שהוא אוהב. ואז הגיעו אילן פלד ויעל פוליאקוב וחתמו את מופע הביזאר שלהם בערוץ הראשון עם ה"קלפי שיק". היומרה אותה יומרה (הקראת שמות המתמודדים לכנסת ה-20), אבל הביצוע? פנים צבועות שחור בקריצה לתרבות הראפ, שנראתה יותר כמו טייק אוף גזעני. לא מצחיק, לא מדליק ולא קליט.

דמותו של נפתלי בנט ב"ארץ נהדרת", בגילומו המעולה של ערן זרחוביץ', הדגישה לאורך כל העונה האחרונה את הנטייה של יו"ר הבית היהודי לפייסבוקיות. גם אתמול לא היה שונה ובנט פצח בשיר ובזיוף לצלילי "ירושלים של זהב" כשם שעשה בכיכר ביום ראשון האחרון, אלא שמילות השיר שונו באופן מבריק וכמעט אורגני למונחים של פייסבוק: "ירושלייקים של זהב, ושל קומנט ושל פוסט" וכן הלאה.

הצד השני של המטבע היה מעט מביך. "שים את זה בפייס" על משקל "All About The Bass", שיר נוסף וקליפ מושקע ששינה את מילותיו לטובת העיסוק בוויראליות, אבל הפעם כדי לעקוץ את המתמודדים לממשלה על הזמן הרב שהשקיעו בקליפים לפייסבוק. זה כבר היה הרבה פחות חינני, ולמעשה נראה כמו נזיפה מביכה משהו של אנשי הסאטירה והקומדיה כלפי הפוליטיקאים שפולשים לתחום שלהם. והחמור מכל, הוא הדביק לנו את השיר הארור הזה לראש עוד פעם מחדש.

פספסנו רגע? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק