וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

על הקרוסלה: מצעד הרגעים היפים ביותר של "מד מן"

22.3.2015 / 11:26

שבועיים עד חזרתה של "מד מן" לשבעה פרקים אחרונים, וכדי לעורר את התאבון (ולרענן את הזיכרון) אנחנו מונים את הרגעים היפים ביותר בה לאורך שש וחצי עונותיה עד כה

לקראת חלקה השני של העונה האחרונה, הנה מסע שיזכיר לכם את הרגעים היפים ביותר של "מד מן" לאורך שש וחצי עונותיה עד כה, כולל מזוודות, גלגלים, טריפים, תזמורות זעירות, אמיתות, חיבורים ותלישות. האם פספסנו משהו? ספרו לנו בתגובות.

18. קיטי מבינה שבעלה הומו ("הסידורים", עונה 3 פרק 4)

סאלבטורה רומנו הדחיק עמוק עמוק את היותו גיי, כמתבקש מתקופה כה חסרת סובלנות, ונישא לאישה מתוקה כמתבקש ממנו. סאל, שעבד באותה עת כבמאי על פרסומת ברוח "ביי ביי בירדי" ואן מרגרט, המחיז לאשתו קיטי לעת ערב, בחדר השינה, את האופן שבו הוא רואה את הפרסומת בעיני רוחו. אימת האסימון הנופל על פניה של קיטי לאורך הרגעים הללו הייתה נפלאה ומצמררת. משחק מעולה של שרה דרו.

החל מדקה 5:30.

17. הטריפ של רוג'ר ("מקומות רחוקים", עונה 5 פרק 6)

ג'יין גררה את רוג'ר לערב עם חבריה הכולל נטילת LSD. המארחת שלהם לא הייתה יכולה לבחור להשמיע שיר הולם ואירוני יותר מתוך "פט סאונדס" של הביץ' בויז מאשר "פשוט לא נועדתי לזמנים האלה", בזמן שכל אורחיה נכנעים לטריפים. בדיוק כאשר בראיין ווילסון שר את השורה הזו, התחיל במקביל להתנגן בראשו של רוג'ר שיר אולדי והוא רקד באיטיות עם ג'יין. זה היה רגע כל כך יפה, טהור, רומנטי, אבל הקקופוניה של השירים החופפים סיפרה את האמת, כמו גם העובדה שרוג'ר נכח ברגע אבל גם הביט בו מהצד.

sheen-shitof

עוד בוואלה

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

16. דון מבקר את פגי בבית החולים ("הבחורה החדשה", עונה 2 פרק 5)

אחרי הלידה של פגי, מתכחשת לתינוק ונדרשת לבדיקה פסיכיאטרית על ידי רופאיה, דון הפציע לצד מיטתה. לא רק שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראינו קשר אישי בין דון לפגי, אלא שהאיש ניסח בפירוש את תפישת העולם האמיתית שלו, זו שהקפיד להרחיק מהמצגות מול הלקוחות: "פגי, תקשיבי לי, צאי מכאן ותמשיכי הלאה. זה מעולם לא קרה. את תהיי המומה לגלות עד כמה זה לא קרה".

15. בובי ודון מדברים על אביו ("שלושה ימי ראשון", עונה 2 פרק 4)

בובי דרייפר הקטן והחמוד (השחקן הראשון שגילם אותו מבין שלושה, והמתוק מביניהם) התנהג לא יפה פעם אחר פעם, אבל דון לא יכול היה להביא את עצמו להפליק לו. "אבא שלי זיין אותי במכות וזה רק גרם לי לרצות לרצוח אותו", הוא אמר לבטי. מאוחר יותר הגיע אליו בנו הקטן כדי להגיד סליחה ולהתעניין אם גם אביו שלו היה מתעצבן, איך הוא נראה, מה עשה למחייתו ומה אהב לאכול. רגעי ההורות היפים של הסדרה הם תמיד אלה שבין דון לסאלי, ולעתים גם בין בטי לסאלי (מלמדת אותה על נשיקה ראשונה, מנחמת אותה אחרי שקיבלה מחזור), אבל הרגע הזה עם בובי יפהפה לא פחות מהם (עד דקה 1:24).

14. פגי ודון רוקדים לצלילי סינטרה ("האסטרטגיה", עונה 7 פרק 6)

בפרק שבו דון ופגי התפייסו סוף סוף אחרי זמן רב שבו היו מסוכסכים, ובנוסף לו זמן רב עוד יותר שבו מרוחקים יחסית לנשמות התאומות שהם, הגיע החיבור המחודש שלהם לשיא שהדהד לחיבור הכי יפה שלהם בעבר - פרק "המזוודה" מהעונה הרביעית. דון הגיש לפגי את ידו לריקוד, הוא השאיר אותה באוויר זמן לא מועט עד שהתרצתה ולקחה אותה.

הם רקדו לאט, במעין נחת, כשותפי גורל. פגי שהייתה כה בודדה כל כך הרבה זמן הייתה יכולה להרפות, להניח את ראשה על חזהו, והוא נשק לראשה כאילו היו אב ובתו, או אחים בנפש, או רעים משכבר הימים. כאילו הייתה אנה, מבחינה טכנית אשתו לשעבר, בפועל חברתו הקרובה והאפלטונית שמתה ביום ההולדת של פגי.

13. סאלי שומעת שסבה נפטר ("הסידורים", עונה 3 פרק 4)

סאלי הקטנה איבדה את סבה ולא הבינה כיצד המבוגרים בסלון מעזים לצחוק בשעת השבר הזו. בנזיפה שלה בהוריה ודודיה היא ניסחה בבהירות ילדותית ובכאב ענק את האבסורד שבמוות.

12. מייקל גינזברג מספר לפגי שהוא בן מאדים ("מקומות רחוקים" עונה 5 פרק 6)

האופן הצלול והבדיוני שבו מייקל גינזברג בוחר לספר על הביוגרפיה שלו, בן מאדים כי הרי לא ייתכן שנולד במחנה ריכוז, היה מצמרר. "יש עוד כמוך?", שואלת פגי ההמומה. "אני לא יודע", הוא עונה, "לא הצלחתי למצוא". הבבואה שלו משתקפת בחלון, שם לפחות יש עוד אחד כמוהו.

11. דון חושף בפני מייגן את הקושי שלו להיקשר לילדיו ("המבול", עונה 6 פרק 5)

כבר ראינו לא פעם את ההתנהגות החורקת של דון במחיצת ילדיו, כולל הודאה בפה מלא על תחושותיו בפני פיי מילר ("אני לא רואה אותם מספיק, וכשאני רואה אני לא יודע מה לעשות, וכשאני מוריד אותם בבית אני חש הקלה, ואז אני מתגעגע אליהם"), אבל עצוב מאוד היה לשמוע מפיו כאן, ברגע הזה, מהי הסיבה לכך, ובמיוחד את האמונה הסבירה-למדי שאולי אביו לא אהב אותו כלל. החריקה הזו עם ילדיו היא סימפטום לכל אישיותו של דון, שמזייף את דרכו הרגשית בעולם האמיתי.

10. סאלי אומרת לדון "אני אוהבת אותך" ("יום עבודה", עונה 7 פרק 2)

זה לא שסאלי לא אמרה לאביה שהיא אוהבת אותו פעמים רבות לפני כן, אבל בנקודת השפל המסוימת הזו בחייו של דון - מושעה מעבודתו, רחוק ומתרחק מרעייתו, בתו תפסה אותו בשקר גס לא הרבה אחרי שראתה אותו בוגד עם השכנה - סאלי אמרה לו את זה באגביות מובנת מאליה מבחינתה, אבל כזו שהיממה אותו לחלוטין.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אוהבת/מערכת וואלה, צילום מסך

9. פגי עוזבת ("האישה האחרת", עונה 5 פרק 11)

ההתפטרות של פגי הייתה סצינת פרידה לכל דבר, וככזו גם מאוד עצובה. היא הדהדה בעוצמה לפרק "המזוודה", שם הידידות האינטימית בין דון לפגי עלתה מדרגה והייתה יפה מאי פעם. מאז שפגי עזבה לא באמת ראינו מהם אינטראקציה נוספת כמו זו – את אלה דון שמר לרעייתו שעבדה במשרד, הרי לדבריו היא הזכירה לו את פגי. ואז בת טיפוחיו פרשה את כנפיה ועפה. דון לפת בחוזקה את ידה של פגי, באופן שלוכד בו את הרגעים האינטימיים ביניהם בעבר, שתמיד התבטאו במגע יד.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
תמיד במגע יד. דון ופגי/מערכת וואלה, צילום מסך

8. האיש בעל התזמורת הזעירה ("סיגנל 30", עונה 5 פרק 5)

"היו פראזות בסימפוניה התשיעית של בטהובן שעדיין גרמו לקו? לבכות. הוא כל הזמן חשב שזה נובע מהנסיבות של היצירה עצמה. הוא דמיין את בטהובן, חירש וחולה נפש, לבו שבור, משרבט בפראות בעוד המוות עומד על מפתן הדלת, קוצץ ציפורניו. עדיין, קו חשב שייתכן כי החיים בכפר הם שגרמו לו לבכות. הם הרגו אותו עם הדממה שלהם, והבדידות. הפכו את כל מה שרגיל ליפה מכדי לשאת".

כך כתב קן קוסגרוב בסיפור החדש שלו, תחת שם העט דייב אלגונקווין, וקלט באופן מדויק את פיט, האיש בעל התזמורת הזעירה. מעבר לתמצות הקולע והיפהפה של הפרק, עד לצליל טפטוף המים שמהדהד בראשו של פיט, מפר שוב ושוב את שלוותו, זו היתה פיוטיות שחסרה מאוד בעונה החמישית הגסה. ועדיין, גם ביחס לשאר העונות, מדובר בסצנה נפלאה.

7. אדם מגיע אל דון ("5G", עונה 1 פרק 5)

אחד הרגעים הבלתי נסלחים של דון, והיו לו רבים כאלה. אחיו שראה אותו בעיתון שולי וזיהה אותו למרות שנחשב למת, הגיע לבקר אותו בעבודה. עוד לא הכרנו את עברו של דון בשלב הזה, מלבד רמזים קטנים, אבל כך או כך אי אפשר היה להבין איך לעזאזל דון מצליח להיות כל כך קר אליו. עזרה העובדה שג'יי פולסון, השחקן שמגלם את אדם, פשוט מעולה ומעורר הזדהות. כמוהו קשה היה לא לצפות בכל זה בגרון חנוק. המפגש ביניהם הגיע לשיא בחדרו של אדם במלון הזול, כאשר דון הגיע רק כדי לתת לו כסף מתוך מטרה לא לראות אותו שוב. דון עמד מול אדם שבור, אחיו, שאמר לו שכולם בחייו מתו ושאל אותו בדמעות מה יעשה עכשיו, חיבק אותו בחזקה, ממש לפת. דון טפח על גבו ועוזב.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
דיק ואדם וויטמן, 1960/מערכת וואלה, צילום מסך

6. דון משליך את הארגזים הישנים ("איש הקיץ", עונה 4 פרק 8)

אחרי הגירושין מבטי, זונה ששילם לה כדי להכות אותו, איבוד ימים שלמים לאלכוהול, אנה דרייפר מתה - כמה קתרטי לראות את דון דרייפר משנה כיוון, פחות קודר, מרגיש את הקיץ. הוא שחה מדי בוקר, התאמץ להתנקות, הוא ניגש אל המוסך בביתו הקודם, היכן שכעת בטי והנרי גרים עם הילדים, לקח את ארגזיו הישנים והשליך אותם. למחרת הגיע צלול אל מסיבת יום ההולדת של בנו הקטן. איש של השלמה, על רקע אחד המונולוגים היפים בסדרה. "אם תקשיבו הוא יספר לכם כיצד הגיע לשם. כיצד שכח לאן הלך ואז התעורר. אם תקשיבו הוא יספר לכם על הפעם שבה חשב שהוא מלאך, או חלם להיות מושלם. ואז יחייך בתבונה, שבע רצון כי הבין שהעולם אינו מושלם".

5. גלות ("בבילון", עונה 1 פרק 6)

שיא ממשי ראשון בסדרה, בסופו של פרק מושלם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבלנו מושג ממשי על תהומות המאבק הפנימי של דון דרייפר. בפרק שלפני כן ראינו אותו מול אחיו אדם סותם לחלוטין את הגולל על חייו הישנים, אבל ההווה של דון רחוק מלהיות התשובה עבורו. מול אשתו המאוהבת, מול רייצ'ל מנקן המסויגת, מול מידג' ההרפתקנית, דון נותר אבוד אבוד אבוד. מצוי בגולה אישית, על נהרות בבל, יושב וגם בוכה בזוכרו את ציון שלו. יותר רעיון מאשר מקום אמיתי, כדברי רייצ'ל מנקן. המקום הטוב, המקום שלא יכול להיות. הדמעות שנצנצו בעיניו של דון למשמע השיר בסוף אמרו את כל מה שצריך להיאמר.

4. דון מספר לבטי את האמת על עצמו ("הצוענייה והנווד", עונה 3 פרק 11)

זה היה רגע מפנה בסדרה לא רק מבחינה עלילתית - האמת שהובילה לפרידה של בטי ודון - אלא כי לראשונה היא הציגה בפנינו רגש אמיתי וכואב. עד אז ראינו את דון ברגעים רגשיים לא פשוטים, ראינו אותו מפוחד כדיק וויטמן מול אלמנתו של דון דרייפר האמיתי ומול אחיו, וכאשר הציע לרייצ'ל מנקן לברוח איתו לנוכח הגילוי של פיט - ובכל זאת אף פעם לא ראינו אותו באמת מעבר לבעתה רגעית. הכל באותה דרך מאופקת ויפה שהיתה נר לרגלי הסדרה, כמו מגזין עיצוב. כאן סוף סוף ראינו תגובה אמיתית של דון, אנושית, מתבקשת - תגובה שלמעשה היינו צריכים לראות כבר כאשר גילה בעונה הראשונה שאחיו איבד את עצמו לדעת בגללו. הסצינה הזו הפכה את "מד מן" למשהו עמוק, רגשי ויפה בהרבה.

3. מצגת הרשי ("בחזקתו של", עונה 6 פרק 13)

כפי שכבר אירע בעבר, דיק וויטמן שבר את מעטה דון דרייפר, רק שהפעם זה קרה מתוך פיכחות. זה היה כנראה הרגע הכי שובר לב בתולדות הסדרה, אבל גם עם הכי הרבה תקווה. המדהים הוא שדון ממש הרגיש כורח לעשות את זה מול אנשי 'הרשי'. "אני מצטער, אני חייב להגיד את זה", הוא אמר - חייב - "כי אני לא יודע אם אי פעם אראה אתכם שוב".

אחרי עוד סיפור מופרך עד דמעות דון היה מוכרח להעמיד דברים על דיוקם. השקר פשוט היה גס, מצחין, בוטה, צורח מדי: "אבא שלי פרע את שיערי ולנצח אהבתו והשוקולד היו כרוכים ביחד". לא זאת בלבד שדון השתמש בטרמינולוגיה השנואה עליו – הוא נזף באנשי הקריאייטיב שלו בתחילת העונה השישית על השימוש המופרז במילה "אהבה" – אלא שהכריכה המשותפת הזו היוותה חריקה עצומה עבור דון: מצד אחד אביו השנוא, האיש שהילד דיק רצה לרצוח, ומנגד הממתק שאהב ושעזר לו לחלום על מקום אחר שבו הוא רצוי. הדיסוננס פשוט צורם מכדי שיוכל לתת לו להימשך.

2. הקרוסלה ("הגלגל", עונה 1 פרק 13)

"נוסטלגיה. זה עדין, אבל משמעותי. טדי אמר לי שביוונית פירושה המדויק של 'נוסטלגיה' הוא 'הכאב מפצע ישן'. זה כאב עז בלב שעוצמתו גדולה בהרבה מהזיכרון לבדו. המתקן הזה הוא לא חללית, הוא מכונת זמן. הוא הולך אחורה וקדימה. הוא לוקח אותנו למקום שאליו אנו עורגים עד כאב ללכת שוב. הוא לא נקרא 'הגלגל', הוא נקרא 'הקרוסלה'. הוא מאפשר לנו לטייל כשם שילד מטייל, סביב וסביב, ובחזרה הביתה, אל המקום שבו אנחנו יודעים שאנו נאהבים".

המצגת שעשה דון למתקן השקופיות החדש של קודאק, הפך למניפסט המשמעותי הראשון ב"מד מן" שהעלה בכזו עוצמה את הסתירה שבין עברו האישי הקשה של דון לבין הנוסטלגיה שהוא בכל זאת משתכשך בה כל הזמן בעבודותיו המקצועיות; ביוגרפיות מומצאות כמו זו שהכריעה אותו מול אנשי הרשי. אבל הפעם, עם הקרוסלה, זה היה אמיתי. גאולה קטנה של אדם שלא מצליח להשאיר את רגליו על הקרקע, ופתאום מגלה שהיא ממש שם תחת כפותיו. הוא יכול לחזור הביתה, אל אשתו ואל שני ילדיו, אל המקום שבו הוא יודע שהוא נאהב.

1. "האדם היחיד שהכיר אותי מת" ("המזוודה", עונה 4 פרק 7)

אחרי לילה של רעות ושותפות גורל בין דון ופגי, לילה שבמהלכו דון עשה ככל יכולתו כדי לדחות את הקץ ולא להתקשר לקליפורניה כדי לקבל את הבשורה שאנה מתה. החיבור הזה בין דון לפגי לאורך פרק שלם הוא זיקוק היחסים שלהם - שיא של כל מה שבא לפני כן ותמונת מראה לרגעים שבאו אחרי כן והיו חזקים פחות. זהו גם רגע כל כך מייצג את הדבר הכי יפה בסדרה, את התקווה והגאולה שבכל זאת יש לדון ולפגי, בת דמותו, "השלוחה שלי", כלשונו. ההקבלה התמידית ביניהם לא מאירה על פגי כעל אפשרות רומנטית לדון, אלא מרמזת שמה שיכול למלא את חייו של דון הוא אינטימיות חברית.

  • עוד באותו נושא:
  • מד מן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully