בוודאי שמעתם על שלושת המוסקטרים. אתם יודעים, אתוס, פורטוס ואראמיס, חיילי משמר המלך אליהם מצטרף דארטניאן הצעיר, וביחד הם יוצאים להרפתקאות בצרפת של המאה ה-17. אם לא קראתם את ספריו של אלכסנדר דיומא, כנראה שצפיתם באחת מאינספור הגרסאות שעיבדו את הסיפור למסך או לבמה. בשנה שעברה החליטו ב- BBC לתקוף בעצמם את הסיפור האלמותי ויצאו בהפקה מושקעת שמטרתה להעניק טיפול מודרני להרפתקה הוותיקה. מאחורי העיבוד החדש עומד היוצר אדריאן הודג'ס ("השבוע שלי עם מרילין"), שליהק לטובתו כמה מהשמות המבטיחים ביותר של הטלוויזיה הבריטית.
נכון לעכשיו, "המוסקטרים" מקיימים. הסדרה סגרה שתי עונות מוצלחות יחסית, כשהמבקרים חיוביים לרוב והצופים ממקמים אותה בין עשר התכניות הנצפות בבריטניה. למרות שנאלצה להיפרד מפיטר קפלדי, שגילם את הקרדינל רישלייה ונאלץ לעזוב לאחר שנקרא לדגל ב"דוקטור הו", הסדרה נותרה עם קאסט מהודק בהנהגתו של טום בורק שמגלם את אתוס. בשיחה עם וואלה תרבות מספר בורק איך זה להיכנס לנעליהם של אייקונים ספרותיים שכאלה, על הכישורים החיוניים שרכש במהלך הצילומים, ומה מיוחד בעיבוד המחודש.
"אדריאן הודג'ס דואג להבהיר לנו תמיד שלא מדובר באדפטציה, אלא בשאיפה להוציא את הדמויות מתוך הספר ולהוביל אותן להרפתקאות חדשות. בעיני זה מאפשר להרחיב את הדמויות האלו באופנים שונים, לראות אותן במצבים שונים. מערכת היחסים של אתוס ומיליידי, למשל, מתפתחת באופן שונה מזו שבספר, כך שאפשר להגיד אולי שזה כמעט יקום מקביל לספר, כל מיני דברים קטנים משתנים".
מה למשל?
"הדמות שלי, אתוס, דווקא די דומה לזו שבספר. יש שורה שאהבתי במיוחד ואומרת שאתוס מחייך, אך לעולם אינו צוחק. הוא נורא אוהב את אחיו לנשק, הם מכניסים לחייו המון שמחה. העבודה שלו מאפשרת לו להתנהג בעליצות, מה שאולי הוא לא היה מרשה לעצמו אחרת כי הוא מתמודד עם עצב גדול בעברו. כל הדמויות נפתחות לאט לאט, אנחנו רואים אותן מתמודדות עם הזהות שלהן, ואני חושב שאתוס נכנס לזה די עמוק בעצמו. כל אחד הוא פרדוקס: ארמיס הוא מין צעיר הולל כזה שבו זמנית הוא גם נוצרי אדוק; אתוס ממש אוהב אלכוהול, השתייה מתחזקת אותו, נותנת לו מעין תחושת שפיות, אבל בנוסף לזה הוא מעולה עם חרבות ומנהיג אמיתי".
איך היה לשחק דמויות מיתולוגיות כאלה?
"הם ענקים, באמת. ענקים ספרותיים, ובמובן מסוים אני מרגיש תמיד כאילו אני גדל לתוך הדמות. זה שונה מלשחק איש רגיל, יש להם מעמד של כמעט אלים. בנקודות שונות בחיים שלי נמשכתי למוסקטרים שונים. אני זוכר שכילד רציתי נורא להיות כמו דארטניאן, ואז ראיתי גרסה אחרת ורציתי ממש להיות פורטוס. כשהייתי בן עשרים וקצת נבחנתי לתפקיד ארמיס בפיילוט (שלא הפך לסדרה), כך שהפעם הייתי לגמרי מוכן לתפקיד אתוס. כששמעתי שה- BBC עובדים על הסדרה שמתי עין על התפקיד, למרות שאולי הייתי עדיין צעיר מדי, וכשפנו אליי הדבר הראשון ששאלתי היה אם מדובר בתפקיד של אתוס".
מגיל צעיר טום בורק ידע שהוא רוצה להיות שחקן. הוריו, דיויד בורק ואנה קלדר-מרשל שחקנים בעצמם, והסנדק שלו הוא אלן ריקמן, כך שלמעשה הסביבה בה גדל לא הותירה לו המון ברירות. בבית הספר הוא סבל מקשיים, שאובחנו בהמשך כדיסלקציה: "אני מניח שהמשחק היה הדרך שלי להתגבר על כל זה", הוא מספר. כנער הצטרף לתיאטרון הנוער הלאומי והשתתף במחזות שהפיקו הוריו, ולאחר מכן התקבל לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה. לפני שזכה בתפקיד הראשי ב"המוסקטרים", הוא צבר קילומטראז' מכובד בתפקידים קטנים יותר על מסכי הטלוויזיה והקולנוע, בהפקות כמו "השעה", או סרט הקולנוע "רק אלוהים סולח" עם ריאן גוסלינג.
"אף פעם לא היה לי תפקיד ראשי בסדרת טלוויזיה, זה דבר חדש עבורי. אני לא בטוח, למשל, שיש יום טיפוסי על הסט. יש ימים שמצלמים בהם סצנות בלתי נגמרות עם המון דיאלוגים לשנן, ימים שכל מה שאנחנו עושים זה פחות או יותר לרוץ במסדרונות, ואז פתאום שלושה ימים על סצנת קרב גדולה. יש פרקים שדומים למעשייה בלשית, יש כמה מאוד רומנטיים, חלק מזכירים דרמה משפטית. בחלק אנחנו במשימה בפרברי העיר, באחרים אנחנו בעולם התחתון ברחובות פריז. קשה מאוד להשתעמם ככה, תמיד יש משהו חדש שאנחנו מנסים לבצע".
ואתם מבצעים את הפעלולים בעצמכם?
"כן, למען האמת זו הדרך הכי יעילה לעשות את זה. כשנעזרים בכפילים או פעלולנים אפשר להשתמש רק בשוטים הרחוקים, וכמובן שיש מקרים בהם עושים את זה, אבל אנחנו מבצעים את כל הקרבות, משתמשים בחרבות ורוכבים על הסוסים בעצמנו".
איך התכוננתם לזה?
"לקראת כל עונה מעבירים אותנו טירונות, ככה הם קוראים לזה. אלו בעיקר אימוני סיף וחרבות וגם רכיבה על סוסים. כל אחד מאתנו עשה קצת מזה פה ושם, בלימודי דרמה או בעבודות קודמות. יש סצנות אקשן בכל פרק, אבל הסדרה מתמקדת יותר בדרמה ובאינטריגות, בדומה לספר, ובבריתות שנכרתות בזהירות רבה. הספר הוא גם קומדיה של נימוסים וכל הקשור באתיקת הדו-קרב." טון הדיבור שלו הופך קליל יותר כשהוא מסביר: "זה אוקסימורון, כי אתה מנסה להרוג מישהו בעזרת חתיכת מתכת מחודדת, אבל אתה חייב לעשות זאת בצורה מנומסת".
האמת שזה נשמע ממש כיף
"אני דווקא נהנה יותר מהדברים שאני מרשה לעצמי לשקוע בתוכם ואלו הסצנות הרומנטיות. אני אוהב את הסצנות האישיות של הדמות. בסצנות קרב נורא ברור במה להתמקד, מה הדמות מנסה להשיג, אז זה נוח. הסצנות הקשות הן אלו שצריך לדחוס לתוכן אקספוזיציה. מדי פעם המון מידע שצריך להעביר מתנקז לכדי סצנה שכל מה שעושים בה זה לצעוד הלוך וחזור באיזה מסדרון ולנסות לעדכן את הצופים. אבל זה חלק מהז'אנר, אני מניח".
גם התלבושות המאסיביות הן חלק מהז'אנר
"במובן מסוים גם התלבושות מציבות אתגר. אמנם יש כן ניסיון לעשות את הסדרה יותר מודרנית והיא לא בדיוק מדויקת היסטורית, אבל התלבושות האלו מביאות איתן אלמנט של תקופתיות. הן מאלצות אותך לשאת את עצמך בצורה מסוימת, מן התנהלות לא מתנצלת כזאת, וצריך לדעת למצוא את האיזון. אי אפשר להיות כפוף, וזה נראה מוזר אם אני פשוט עומד עם ידיים משולבות. אז זה בהחלט מוסיף למשחק".
מה באמת היה האתגר הכי גדול שלך במהלך הצילומים?
"בחודשים האחרונים השתתפתי בצילומי "מלחמה ושלום" ל- BBC. ושיחקתי בסצנת דו-קרב עם אקדחים, על משטח שאין איך להגדיר את מה שהוא היה חוץ מקרח, וזה היה בפברואר. פתאום קלטתי שבשנתיים האחרונות ביליתי בעיקר בללכת על משטחים בעיתיים כמו בוץ, קרח, או שיש ממורק ולנסות להיראות כאילו אני יודעת מה אני עושה, בזמן שתשעים אחוז מהאנרגיה שלי מושקעת בלא להחליק".
ואת זה לא לומדים בבית ספר לדרמה
"לא", הוא צוחק. "בבית הספר שלמדתי בו היו כל מיני דברים שנדבקו מעשרות שנים של חיים סטודנטיאליים. היה הרבה במה להיאחז".
כל פרקי "המוסקטרים" (שתי העונות) זמינים ב-Xtra VOD