בדיוק היום (ראשון) לפני 20 שנה הסתיימה "חשיפה לצפון", ומאז לא הייתה סדרה אחרת שנכנסה לנעליה. הדרמה הקומית המכוננת שעלתה החודש לפני 25 שנה בארה"ב נתפשה בתחילה כמו הגרסה של רשת CBS ללהיט הגדול של ABC המתחרה, "טווין פיקס", שעלתה חודשים ספורים לפניה. היא הגיעה כסדרת סותמת חורים לחודשי הקיץ - שמונה פרקים בלבד מנתה העונה הראשונה שלה, ואילו השנייה בשנה שאחרי כן הסתפקה בשבעה.
אבל בהדרגה עיקשת הפכה הסדרה החריגה הזו לחביבת הצופים והמבקרים עד שכבשה את טבלאות הרייטינג וטקסי הפרסים. החל מהעונה השלישית שלה היא זכתה בשבעה פרסי אמי, בפרסי גלובוס הזהב ופיבודי, והייתה מועמדת לעשרות פרסים נוספים לאורך חייה. הסיפור על ג'ואל פליישמן (רוב מורו), רופא ניו יורקי צעיר, ציני ונרגן שנדרש לשמש כרופא בעיירה קטנה באלסקה מאחר שהמדינה מימנה לו את לימודי הרפואה, הציג לעולם יצירה שונה מכל דבר אחר בטלוויזיה, כולל "טווין פיקס". בדומה לדרמת המסתורין של דיוויד לינץ' ומארק פרוסט, גם "חשיפה" התמקדה ביישוב זעיר בלב שממה פראית מרהיבה, כמוה גם בה היה ממד על טבעי ורגעים מוזרים, כמוה היא פרצה דרך חדשה והפכה לסדרת פולחן. אולם בניגוד ל"טווין פיקס", "חשיפה לצפון" הייתה קומדיה מענגת וטובת לב, ובניגוד לה היא נשכחה כמעט כליל בתהומות הנשייה, באגף המאכלס יצירות רוויות קסם, ליריות ופילוסופיות.
הטרגדיה - אם להיות דרמטיים - בכל הנוגע ל"חשיפה לצפון" הוא הקושי להיתקל בה בימינו. בניגוד לסדרות ניינטיז שממשיכות לחיות לנצח בשידורים חוזרים, או שלפחות עשו גיחה מתישהו בשנים האחרונות, "חשיפה" נפלה קרבן לעלויות גבוהות הנובעות מזכויות היוצרים על המוזיקה שלה. זו גם הסיבה לכך שנדרש זמן רב להוציא את מארזי ה-DVD של הסדרה, וכאשר זה כבר קרה עלויות המארזים היו גבוהות במיוחד, אפילו שלא מעט קטעי מוזיקה מהותיים מהמקור הוחלפו באחרים. בישראל לאורך השנים הייתה התעניינות אצל ערוצים שונים ברכישת שידורים חוזרים, אבל הם נסוגו לנוכח המחירים. הפעם האחרונה שבה שודרה כאן הייתה בתחילת העשור הקודם בערוץ 3, ומאז לא נרכשה שוב.
זה מצער במיוחד בהתחשב בעובדה שלמרות הייחוד, הרעננות וההצלחה הגדולה של "חשיפה לצפון" בשעתה - שהשואוראנר שלה בעונותיה האחרונות היה לא אחר מאשר יוצר "הסופרנוס" דיוויד צ'ייס - לא קמה מאז עוד סדרה כמוה. היו דרמות קומיות המתרחשות בעיירות קטנות עם תושבים משונים - "בנות גילמור", "אד", "חשיפה לדרום" ואחרות - אבל אף אחת מהן לא מיזגה בין קומדיה מתוחכמת לאגדתיות פלאית, אף אחת לא רתמה לטובתה את קונספט העיירה הנידחת כדי ליצור מעין סיפורי אגדה מודרניים כשם שעשתה "חשיפה לצפון".
הכל היה מעט מוזר בעיירה סיסלי. היא הושפעה רבות ממיקומה הנידח בצפון הקר, כזה שהיישוב הסמוך ביותר אליו היה רחוק ממנו מאה קילומטרים, והניבה מסורות חלומיות והתרחשויות סוריאליסטיות רבות שעל הדמות הראשית האאוטסיידרית - וגם עלינו הצופים - היה להסתגל אליהן. באופן הזה התושבים מאבדים מעט את שפיות דעתם כל אימת שהקרח מפשיר כשהאביב מגיע, או פועלים בלי הפסקה כאשר השמש זורחת 24 שעות ביממה. שלי טמבור ההריונית פוגשת את בתה העתידית במכבסה. מגי אוקונול (ג'נין טרנר) חושדת שנשמתו של אקס מנוח התגלגלה לגופו של כלב, ובמקרה אחר סבורה שבחור נאה המחזר אחריה הוא בעצם דוב המשנה צורה. פליישמן מקבל אזהרות על ביג פוט מקומי ואף פוגש בו, בערך. כריס (ג'ון קורבט, איידן מ"סקס והעיר הגדולה") מאבד את קולו אחרי שהוא פוגש בבחורה יפה, ופעם אחרת מהווה מגנט לכל הבחורות בסביבה מלבד אחת, שדווקא אליה הוא נמשך.
הסדרה סטתה לא פעם מהנרטיב השגרתי, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, לטובת גיחות אל מציאות חלופית או ראשית ימיה של העיירה - תמיד עם הדמויות הקבועות בנעליהן של אותן ותיקות, ובתוך כך התברר שאת העיירה ייסדו זוג נשים אוהבות, סיסלי ורוזלין (בפרק "סיסלי" שחתם את העונה השלישית וזיכה את הסדרה במירב פרסי האמי שלה), וכן שקפקא ביקר בה בעבר ושהנסיכה האבודה אנסטסיה לבית רומנוב בעצם הועברה לשם כדי שבני עמה לא יפגעו בה. בהזדמנות אחרת נרקם לעינינו תרחיש שבמסגרתו כל הדמויות הועתקו אל ניו יורק ופעלו שם איש איש בדרכה.
זו הייתה סדרה הרפתקנית, חכמה, שנונה, מתוקה ומצחיקה מאוד, אוהבת שירה, יצירה, טבע ואדם. סדרה על חברות וקהילה, על השמים והארץ, על הדברים המכילים אותם בין הם נראים לעין ובין אם לא. צפייה בה כיום מגלה מעט איטיות, אבל כזו שחזרה לאופנה בשנים האחרונות בזכות סדרות כמו "מד מן" ו"התיקון" (שאיטית ממנה פי חמש, בערך), סדרות שבמרכזן דמות מרכזית שקשה לחבב, ממש כמו הביקורות שספג פליישמן כאשר "חשיפה לצפון" החלה את דרכה ביולי 1990. עם קשר או בלי - גם היום היא עדיין עובדת, עדיין מחממת לב, עדיין הדבר הכי טוב לראות לפני השינה כדי ללכת לישון עם חיוך. עכשיו רק צריך שמישהו יביא אותה שוב לארץ.