בחודש יולי האחרון יצאה לפגרה העונה החמישית בדור הנוכחי של "הפוני הקטן שלי". המשפט הזה זוכה ברוב המקרים לאחת משתי תגובות, שתיהן, אגב, מופתעות: אחת מכך שסדרת האנימציה הוותיקה מהאייטיז נמצאת "רק" בעונתה החמישית, והשנייה בהלם שהיא עדיין קיימת. התגובה שלי היתה איפה שהוא באמצע. ידעתי ש"הפוני הקטן שלי" ממשיכה להתקיים במתכונת כזו או אחרת, אך מעולם לא הטרדתי את עצמי בשלל גלגוליה של סדרה לילדים. לבסוף, כשצללתי אל תוך נבכיה, נחשפתי לתופעה תרבותית רחבה בהרבה המסתתרת מאחוריה.
אני לא זוכרת הרבה מ"הפוני הקטן", הסדרה ששודרה בילדותי. הפונים נתפסו בעיניי כאנטיתזה ל"דובוני אכפת לי", ומאחר שלאחותי היתה פיג'מת "דובוני אכפת לי" והיתה מבחינתי מזוהה איתם, הבחירה בפוני הקטן היתה בגדר הכרזת עצמאות. אל הבחירה הזאת נלוו בובה (עם ריח!) של אחת הדמויות, וטרנינג עם הדפס שלהן שנקנה בשוק שהוקם אחת לשבוע במגרש חניה מול קניון הדרים בנתניה. אין לי מושג איך קראו לאף אחד מהפונים או אילו הרפתקאות הם עברו, אבל זה בסדר: סדרת הטלוויזיה "הפוני הקטן " נוצרה אך ורק בשביל לקדם את המוצרים הנלווים שלה.
"הפוני הקטן שלי" (במקור שודרה הסדרה בארץ תחת השם "הפוני הקטן", אך במרוצת השנים קיבלה את הטייטל הקרוב יותר לזה המקורי, My Little Pony) פותחה תחת המטריה של חברת הצעצועים "הסברו", שיצאה בשנות השמונים עם ליין מוצרים בעל אותו השם. סדרת האנימציה היתה בסך הכל פרסומת ארוכה שנועדה למכור צעצועים ושאר מוצרים נלווים (מקוריים, כמובן, לא כאלו הנמכרים בשוק בנתניה), בדומה ל"רובוטריקים" ו"כוח המחץ" של אותן השנים. בניגוד אליהן, "הפוני הקטן שלי" כוונה לקהל של ילדות.
כך נולד הדור הראשון של "הפוני הקטן שלי" - "עמק החלומות", והוא יוצר מ-1983 ועד 1992. אחריו הגיעו "גן החברות" ו"פוניוויל", וב- 2010 הושק "חברות היא קסם", הדור הנוכחי והמצליח ביותר של המותג, וזה שהעונה החמישית של סדרת הטלוויזיה המלווה אותו נמצאת כיום בעיצומה. את האפקט העצום שנוצר בעקבותיו, גם המוחות היצירתיים ביותר ב"הסברו" התקשו בוודאי לחזות.
במרכזה של "חברות היא קסם" עומדת חדת-הקרן "קסם נצנוץ" (Twilight Sparkle), ולה חמש חברות: פריפז (Applejack), בישנית (Fluttershy), קשת בענן (Rainbow Dash), פינקי פאי (Pinkie Pie) וזוהר (Rarity). כל אחת מהן מייצגת את אחד מ"יסודות ההרמוניה" כנות, צחוק (או שמחה), טו?ב-לב, נאמנות, אדיבות וקסם אלו למעשה הערכים עליהם מושתתת הסדרה (בהנחה שמתעלמים מהיסוד הכלכלי). החברות חיות בעיירה פוניוויל אשר בממלכת אקווסטריה, המאוכלסת בפונים וביצורים קסומים נוספים. המבנה העלילתי של הפרקים פשוט בדרך כלל, כמצופה מסדרה הפונה לקהל יעד צעיר, ובמרכזו בדרך כלל קונפליקט בודד אותו נאלצת טווילייט לפתור, והיא תצליח לעשות זאת בעזרתן של הדמויות האחרות.
על העיבוד המחודש הופקדה לורן פאוסט, אנימטורית ויוצרת טלוויזיה שנמנתה גם על הצוות המקורי של להיט האנימציה "בנות הפאוור פאף". שמה של פאוסט הסב לסדרה תשומת לב ממקום לא-צפוי: אתר האינטרנט 4chan, מערכת פורומים וותיקה המכונה לעתים קרובות "החור השחור של האינטרנט". זהו אתר הידוע בעיקר לשמצה, כשרוב היחס התקשורתי המופנה אליו מתמקד בפרשיות כמו הדלפת תמונות העירום של סלברטאיות בקיץ שעבר או פרסום תכני פורנוגרפיית ילדים. דווקא שם החלה להתפתח אחת התופעות המפתיעות של השנים האחרונות, ה"ב??רונים" (ביחיד: "ברוני", Brony, הלחם של הקיצור Bro עם המילה Pony). מה שהתחיל בתור בדיחה, גדל לתנועת מעריצים גדולה ששואבת את כינויה מעובדת היותה מורכבת גם, אם כי לא רק, מגברים מבוגרים ומתבגרים.
הברונים הם פ?אנדו?ם לכל דבר: קהילה של מעריצים אדוקים הבקיאים במושא ההערצה שלהם, על עולמתיו המפותחים ומוצריו הנלווים (כמו סרטים, סדרות, ספרים וחוברות קומיקס, משחקי מחשב וכו') לפרטי פרטים. מושג הפאנדום מקושר לרוב ליצירות מדע בדיוני והפנטזיה, אך מחלחל בשנים האחרונות גם אל ז'אנרים ותחומי אמנות נוספים. הקהילות האלו נולדות לרוב באינטרנט, שם קל להן יותר להיבנות על בסיס תחום עניין משותף, אך המרחב הווירטואלי הוא עוד נדבך בדרך למפגשים מחוצה לו, בעולם הממשי. גם בכך הברונים לא שונים, וכנסים ואירועים המוקדשים למותג "הפוני הקטן שלי" מתקיימים בשנים האחרונות בעיקר בארצות הברית, אך גם במקומות נוספים.
השאלה המידית המתעוררת נוכח הברונים היא מה מוצאים גברים מבוגרים בסדרה המיועדת לילדות? זו שאלה בעייתית, שכן היא מנציחה סטריאוטיפיים מגדריים מיושנים ולא מבוססים, כמו גם מתעלמת מהנטייה ההוליוודית לייצר מוצרים תרבותיים "לכל המשפחה", ולא לילדים בלבד. ועדיין, רבים האנשים המתקשים לעכל אדם בוגר המשקיע ממיטב כספו, מרצו וזמנו, על מנת להשתתף מחופש בכנס על יצורים קסומים וחדי קרן.
הסרט הדוקומנטרי "Bronies: The Extremely Unexpected Adult Fans of My Little Pony" מתעד כמה מהכנסים האלו והמעריצים שמגיעים אליהם, והוא משתדל גם להסביר באופן פשוט וישיר את תופעת הברונים ו"הפוני הקטן שלי" עבור אלו שלא נחשפו אליה קודם לכן. הוא עוקב אחרי מעריצים מדרום ארצות הברית ועד גרמניה, מתל אביב ועד מנצ'סטר, שמהווים לא רק צופים אדוקים שלה, אלא גם לוקחים חלק פעיל ביקום של "הפוני הקטן שלי", שפרץ את גבולות המסך וחנויות הצעצועים. הם יוצרים אמנות מקורית בהשראת הסדרה, כמו מוזיקה, ציורים, פסלים ואנימציה, ויוצרים גם דמויות מקוריות, שלא קיימות אצל "הסברו". רובם מספרים שהגיעו לסדרה "במקרה", והתאהבו בה מסיבות מגוונות: הכתיבה, האנימציה, המסרים החיוביים שהיא מעלה ומאוחר יותר גם בתחושת הקהילה. בין אם מדובר בנער עם תסמונת אספרגר שמצליח לראשונה להרגיש שייך או נער אחר שאביו מסרב לקבל אותו בעקבות התחביב החדש, הברונים לא ישאירו אף אחד לבד, ובעצם שואפים לחיות את חייהם לפי ערכי הסדרה, או "יסודות ההרמוניה".
גם בארץ קיימת קהילה מקומית של ברונים, המכנים את הסדרה בקיצור "פק"ש חז"ק". היא כוללת כמה מאות חברים, המתנהלים בקבוצות וירטואליות תוססות ולוקחים חלק גם בכנסי מד"ב ופנטזיה. בדומה לפאנדום העולמי, גם האוכלוסייה בקבוצה המקומית היא מגוונת, חוצת גילאים ורקעים, וכשפניתי אליהם עם שאלות הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות, וחוויתי על בשרי את אותה הזדהות שלהם עם ערכי הסדרה.
אחד הדברים הראשונים שלמדתי משיחותיי עם חברים בקבוצה, הוא שלא נדיר למצוא את עצמך מתמכר ל"פק"ש חז"ק" בעקבות אירוע טראומתי. "ביולי 2013 התחילו לי כאבי ראש כרוניים בעקבות מחסור בחמצן למוח", מספרת סיון (שם בדוי), בת 21 מצפון הארץ. "במשך חודש ניסו לתת לי כדורים ולעזור לי לשכך את הכאב ולשפר את הנשימה, אך ללא הועיל. בגלל הכאב לא הצלחתי לישון, ובאותם לילות יוטיוב התחיל להציע לי לצפות בפרקי הסדרה. אחרי כמה שבועות נכנעתי. צפיתי בסדרה בלילה, עד שהייתי נרדמת בשעות הבוקר המוקדמות. כעבור כמה חודשים טסתי לאירלנד לטיפול רפואי שפתח לי את דרכי הנשימה וכאבי הראש עזבו, אבל הסדרה נשארה".
"אצלי הכל התחיל לפני שלוש שנים בערך, כאשר ראיתי כתבה על ברונים וחשבתי שזאת בדיחה שאנשים מבוגרים יאהבו סידרה לילדות קטנות.", מוסיף נתן, תלמיד ישיבת הסדר בן 22. "אחרי שאבא שלי נפטר, הייתי ממש בדיכאון וחיפשתי סדרה, או כל דבר אחר שיעודד אותי. כך התחלתי לצפות בסדרה מתחילתה, ואחרי חודש בערך הופתעתי לגלות שאני נהנה ממנה. יש בה כל כך הרבה ממה שתוכניות איבדו לדעתי, כמו דמויות טובות וייחודיות, מוזיקה מדהימה, ומסרים חיוביים שמבוגרים שכחו וצריכים לזכור".
מעבר להיותה של הסדרה אי אסקפיסטי של טו?ב בעולם קשוח, אספקט נוסף שמושך אליה צופים מבוגרים, כמו גם את אישורם של המבקרים, הוא ייצוגן של דמויות שאינן מושלמות. הן מרובדות ומלאות פגמים, בדומה למה שהתרגלנו אולי לראות בסדרות למבוגרים, אבל פחות בכאלו המיועדות לקהל יעד צעיר יותר.
"בילדותי צפיתי ב'מועדון ווינקס' וכל הדמויות שם היו 'מושלמות'. היה קשה להזדהות איתן, כי לא היו להן קשיים", ממשיכה סיון. "למדתי הרבה מה'גיבורה' טווייליט ספארקל, שמאוד דומה לי באישיות. היא עברה דברים שהזכירו לי אותי ועזרה לי ללמוד להתמודד איתם".
ההתרשמות שלי היא שהיא דמות לחוצה יחסית, לא? בסדרות אחרות דמויות כאלו לא יהיו הגיבורות
"היא דמות עם מאפיינים של הפרעה טורדנית-כפייתית, וזה מה שאני אוהבת בה. אני אוהבת לתת כדוגמה את הפרק השלישי בעונה השנייה ""Lesson Zero, טווילייט נלחצת ממטלה שלא הספיקה לבצע, ונכנסת לפאניקה איומה. היא פונה לחברותיה לעזרה, והן חושבות שהיא סתם נלחצת. המסר היה מצד אחד לא לתת לדבר קטן לגרום לך לאבד את העשתונות, ומצד שני, אם את רואה שחברה שלך נלחצת ממשהו, לא משנה כמה את חושבת שהוא מטופש, אל תזלזלי בזה." דוגמא נוספת לחומרים בוגרים יותר עמם מתמודדת הסדרה מביא יאן, בן 28 מטבריה. "בעונה הנוכחית יש פרק בו הסבירו בפועל, מבלי לקרוא לזה בשם, את חמשת שלבי ההתמודדות עם אבל. לא בדיוק נושא שאפשר לראות בסדרות ילדים לרוב."
לאחר שמצאו את עצמם עם התמכרות מפתיעה לסדרת ילדים, חיפשו המעריצים החדשים עם מי לחלוק את האהבה החדשה. "רציתי לחלוק עם מישהו את המחשבות שלי על הסדרה, והיו לי רק עוד שלושה חברים שצפו", מתאר נתן את הרקע להיווצרות הקהילה בארץ. "פתחתי לנו קבוצה בפייסבוק, ואז חשבתי לעצמי אולי לנסות ללכת עם זה יותר רחוק. פרסמתי את הקבוצה עם מודעה הקוראת לגולשים להמציא פוני המבוסס על הסדרה, ואני אנסה לצייר אותו. לא ציפיתי שיהיו מעל לחמישים איש שיצטרפו לקבוצה, וכיום אנחנו מונים כבר למעלה מ- 500."
"לטעמי מה שהכי מיוחד בקהילה הברונית הוא הערכים שלה", מסבירה מאיה, סטודנטית בת 18 מתל אביב. "הסדרה מאוד ערכית, אך לא בצורה שדוחפת את הערכים בכוח, אלא דרך העלילה והדמויות המעניינות. הערכים האלו מחלחלים גם לקהילה. אין שיפוטיות כלפי החברים והגיוון הוא עצום: מבני נוער צעירים לאנשים מבוגרים, גברים ונשים, דתיים וחילוניים. כל אדם בקהילה מתקבל בברכה ומקבל מקום להתגאות במה שהוא אוהב מבלי לחשוש משיפוטיות או מדעות קדומות."
ומחוץ לקהילה? אתם לא נתקלים בהרבה גבות מורמות? בכל זאת, אנשים מבוגרים שעוקבים אחרי סדרה שמטרתה הראשונית היא למכור צעצועים
יאן: "התגובה הראשונית היא הרמת גבה. בהמשך חלק דווקא אהבו והרוב הבינו. לא יצא לי באמת לפגוש מישהו שסלד מזה. התרבות הישראלית, לצערי, עדיין לא מקבלת אנימציה כמו בחו"ל, שם יש כנסי מד"ב, אנימציה, אנימה וכדומה."
מה היית מייעץ לאנשים שמקבלים תגובות פחות תומכות?
"אל תנסה להתאים את עצמך לסביבה ואל תתכחש למי שאתה או מה שאתה אוהב. הסביבה מקבלת נורמות מסוימות, ואנשים שחורגים מהנורמה לא תמיד מתקבלים בהבנה בסביבה שלהם. לצערי אין מה לעשות מלבד לחנך את הסביבה. אנשים נפתחים לרוב בפני הקהילה, ומסתירים אותה מאנשים אחרים. הרבה אנשים בקהילה הם בגיל העשרה, וזה גיל שבו הצקות של חברים ומכרים נפוצות ביותר. מחשש לבריונות רשת, אנונימיות חלקית או מלאה זה אחד הפתרונות שיש לאנשים היום. לצערי זו תופעה מצערת שעדיין אין לה פתרון."
סיון: "להיות ברוני אומר להיות גאה בעצמך, לא משנה מי אתה ומה אתה, ולקבל כל אדם אחר עם המוזרויות שלו."