I want you to get mad! I don't want you to protest. I don't want you to riot, I don't want you to write to your congressman because I wouldn't know what to tell you to write.
I don't know what to do about the depression and the inflation and the Russians and the crime in the street. All I know is that first you've got to get mad
(הווארד ביל, "רשת שידור", 1976)
אתם מוכרחים להתעצבן. זאת המסקנה החשובה ביותר מ"מגש הכסף". לא, אל תלכו עדיין להפגין, אל תכתבו לפוליטיקאים שלכם, אל תשוחחו עם חברים. לפני הכל חשוב שתשבו עם עצמכם מול הטלוויזיה, תצפו במה שמתרחש על המסך ותרגישו את הזעם זורם בעורקים. הזעם הזה יבטא את הידיעה שחברה מודרנית, דמוקרטית ונאורה, ויתרה מרצונה החופשי ובצלילות מלאה על כל נכסיה וזכויותיה הכלכליות, ואפשרה לעצמה להפוך לאחת מהאכזריות, הלא שוויוניות והמושחתות ביותר בעולם. אתם יכולים לצאת אל החלון ולזעוק כמו שהווארד ביל המליץ לצופיו ב"רשת שידור", אתם יכולים לצעוק בסלון או בלב. העיקר שלא תאפשרו לאמת הנוראית הזאת להיעלם שוב. בעוד חמש דקות יספרו לכם על איום חדש, יסיטו את תשומת לבכם עם שערורייה בשקל, יספרו שהכל קונספירציה של השמאל. אבל הזעם הזה, הוא לא יאפשר לכם לשכוח. אסור לו לגרום לכם לשכוח את אחת מהסדרות החשובות ביותר שנראו על המסך בישראל.
"מגש הכסף" היא לכאורה תמצית הבלתי אפשרי: סדרה בשלושה חלקים שעוסקת בנושאים הכי פחות נגישים לציבור הרחב. מושגים כמו "מועדון ההון", "תמלוגים", "רגולציה", אלה שנראו תמיד שייכים לתוכניות הכלכלה המאוחרות או לעיתונים הכלכליים. מספרים תמיד מפחידים אותנו, בעיקר כשאז מגיעים גם השוואות ל-OECD ומילים כמו תמ"ג. זאת הנקודה שבה בדרך כלל אנחנו מבקשים לחבק את הטוסטר חזק ולבקש שיעזבו אותנו לנפשנו. אבל דורון צברי ואמיר בן דוד, יוצרי הסדרה, לא מתכוונים לעזוב אותנו הפעם. חשוב להם לגרום לנו להתעמת עם הפחד ולהכיר אותו. רק החיבור של המספרים, האחוזים והמושגים האלה יכול ליצור את התמונה המאיימת, שמבטלת באחת את איראן, דאעש והערבים שנוהרים לקלפיות. "מגש הכסף" מחולקת לשלושה פרקים, כאשר כל אחד מהם מתמקד באישיות אחרת: גיא רולניק, המייסד והעורך הראשי של "דה מרקר"; החשב הכללי לשעבר ירון זליכה, והפרופסור להיסטוריה של עם ישראל דני גוטוויין. הפרק בכיכובו של רולניק עוסק בריכוזיות במשק הישראלי, זליכה מתמקד בוויתור של ישראל על אוצרותיה הטבעיים וחולשתם של שומרי הסף וגוטוויין מציג את הפרספקטיבה ההיסטורית שמוכיחה ששום דבר לא היה מקרי.
המאפיין החשוב ביותר של "מגש הכסף" הוא פישוט הכלכלה המפחידה לנקודות קצרות וברורות, כאלו שגם מי שלא יושבים במשרדי פקידי האוצר יכולים להבין. צברי כבר עשה את זה בעבר עם "המדריך למהפכה" המצוין, שחשף בשיטתיות ובבהירות את השחיתות הנוראית בערוץ הציבורי, והוא מביא לכאן את אותן שיטות. גרפים, אנימציות וקטעי קריינות יעילים מלווים את דבריהם של כוכבי הסדרה, הופכים את המספרים והמושגים לסמלים וצורות, וממחישים בדרך נפלאה ונוראית את התאבדותה הכלכלית של ישראל. אבל החלק החשוב ביותר של "מגש הכסף" הוא הדוגמאות, הסיפורים הקטנים שמקפלים בתוכם את כל הסברי המומחים. הנה דוגמה: מדינת ישראל ניסחה תיקון חוק ב-2005 שמאפשר ל"טבע" להקים מפעלים בהונגריה וביפן בעלות של 21 מיליארד דולר, והכל באמתלה של "עידוד השקעות בצפון ובנגב". נחזור על זה: חברת "טבע" מקבלת ממדינת ישראל הקלות מס חסרי תקדים כדי להקים מפעלים שישמשו לקדם כלכלה של מדינות אחרות.
מעבר לנתונים ולסיפורים המצמררים שמתוארים בבהירות לאורך שלושת פרקי הסדרה, "מגש הכסף" מוכיחה כמה יעיל היה תהליך הפירוק לגורמים של החברה הישראלית. עם זאת, המסר שהיא מבקשת להעביר נתקל בקושי מסוים. כל אחד מגיבוריה מסיים את דבריו בהפניית אצבע אלינו, האנשים שיכולים לשנות את המציאות: "זה בידכם, אתם מחזיקים את הכוח לשנות". אלא שמהפכה חברתית לא יכולה להיווצר במקום שבו כל קבוצה שונאת בקנאות גדולה כל כך את מי ששונה ממנה, עד שאין שום סיכוי שתסכים לשאת עימו שלט בהפגנה מול בית ראש הממשלה. אולי הוא מתנחל, אולי ערבי, אולי אשכנזי, אולי הוא לא שומר שבת, אולי הצביע למרצ. החברה הישראלית היא אסופה של אנשים שבעבודה שיטתית ומוצלחת נותקו באופן מבהיל מכל מאפיין משותף. בשנים האחרונות היא נוהרת אחרי מוקיונים ושרלטנים ששואלים אותה "איפה הכסף", בוחרת במי שהבטיחו לדאוג למעמד הביניים והפקירו אותו כש-250 מיליארד דולר של גז עמדו על הפרק. אין בה את החוזק להתלכד סביב נושאים חוצי מעמדות ודעות פוליטיות. רק הזעם נותר. אולי הזעם הזה יעשה את מה שהשכל הישר מסרב לעשות.
הזעם הזה חשוב יותר מכל, גם מהבעיות המבניות שבבסיס "מגש הכסף". הכבוד הגדול שלו ראוי בצדק רב גיא רולניק על ההתעקשות לחשוף שוב ושוב את אסון ריכוזיות המשק בישראל, עדיין לא מצדיק את מה שנראה לעיתים כמו תשדיר שירות ל"דה מרקר". הפרק הראשון של הסדרה כולל סופרלטיבים כמו "העיתון היחיד שמדווח באופן יומי ושיטתי על הקשרים הסמויים של ההון-שלטון בישראל. ללא מורא וללא משוא פנים". המסקנות בסיום הפרק נצבעות בסימן של מרקר (סמלו המקורי של העיתון), שנראה יותר מדי דומה מכדי להיות מקרי. גם ההתמקדות ברולניק נסחפת מעט יתר על המידה בתשבוחות. סדרה חשובה כל כך שנוגעת בנושאים קריטיים כל כך באשר לניגוד אינטרסים וטוהר מידות, צריכה להיזהר יותר מהרגיל בכל אמירה שעלולה להעלות חשד של קידום מניעיו של גוף או אדם. בפרק השלישי של הסדרה מובאת הסקירה של דני גוטוויין להרס השיטתי של הכלכלה הישראלית על ידי הימין בישראל. האלטרנטיבה שמציע גוטוויין לניאו-ליברליזם הישראלי היא מדינת הרווחה, אלא שהפרק אינו מרחיב על חסרונות השיטה. בפינלנד, למשל, שמוצגת כמודל שאליו ישראל צריכה לשאוף, גובה המס עומד על 61 אחוזים. הכסף הזה אמנם מושקע בשירות לציבור וחינוך חינם, אבל המשמעות שלו היא הכנסה חודשית מצומצמת במיוחד לעובדים. גוטוויין גם מקצר במידת מה בנוגע לחסרונות הכלכלה הישראלית בתקופת מפא"י, שהובילה לתרבות של פרוטקציה ונפוטיזם. הצמצום של החלק ההיסטורי הכרחי כדי לייצר טלוויזיה טובה, אבל מעוות במידת מה את הפרספקטיבה.
החסרונות האלה מתגמדים לעומת התמונה המבעיתה שנשקפת מ"מגש הכסף". תמונה, שאם עדיין לא היה ברור עד כה, מרתיחה את הדם בעורקים. בריאיון שהעניק לעיתון "הארץ" בשבוע שעבר ביקש צברי לעורר את הכעס הזה, לגרום לנושא הכלכלי שנוגע בכל מחלותיה של ישראל מחינוך, תעסוקה ועד תרבות וספורט, לעלות על השולחן. על הפתרונות אפשר לדון, על הדרך החדשה ניתן וצריך לערער, אבל הזעם פשוט לא מאפשר להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים לנוכח האמת הנוראית הזאת. יהיו מי שינסו לצבוע את "מגש הכסף" בצבעים שמאלניים, כעוד ניסיון "להפיל את שלטון הימין". אל תקנו אותם. הזעם שמעוררת "מגש הכסף" אינו פוליטי אלא אנושי, זהו זעם של חוסר צדק, של גזל משווע, של מדינה נורמלית שרוצה לעצור רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. המרכיבים האלה חייבים להוציא אותנו אל הרחובות, חייבים לעורר דרישה לשינוי. עכשיו. אבל קודם כל, לפני הכל, אתם מוכרחים להתעצבן.