יש לי מחלה. זו מחלה ממארת. רבים מחבריי וגם כמה מהבוסים שלי בעבר ניסו לעזור לי לצאת מזה, אבל זה לא הצליח. נשארתי חולה ועם השנים התסמינים אפילו החמירו. קוראים לי יניב דורנבוש ואני אוהב אירוויזיונים. אין לי הסבר לזה, משום מה המדע החליט שיש דברים חשובים יותר לחקור ולבדוק, ולכן גם בשנת 2016 המתרגשת עלינו נראה שאמשיך ללקט כל פרט מידע מכל תהליך בחירת שיר של כל מדינה שמשתתפת באירוויזיון. אפילו אקווה בסתר לבי שעורך התרבות של וואלה יבקש ממני גם השנה לכתוב את סקירת השירים שינסו לכבוש את סטוקהולם.
יש לי בעיה. מערכת העצבים שלי לא מצליחה להתמודד עם תכניות ריאליטי ישראליות. נראה כאילו כל זכיינית מנסה להתעלות על מתחרתה ברצח פורמטים. תוכניות מהודקות עם אקשן בלתי פוסק שמגיעות מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי הפכו בארץ למסטיק שנלעס כל כך הרבה עד שכבר אין לו טעם, ובכל זאת ממשיכים ללעוס. "הכוכב הבא" ניסתה לקחת את ז'אנר תוכניות הריאליטי צעד אחד קדימה, אך מעונתה הקודמת וגם בעונה הזאת הלכה כמה צעדים לאחור, בכך שהתכניות מוקלטות מראש ולכם בבית אין שום השפעה על מהלך העונה.
והנה יש התנגשות בין משהו שאני מאוד אוהב למשהו שאני מאוד לא אוהב. מה עושים? למרות חיזוק הזיקה לאירוויזיון בעונה החדשה, עד כדי הכנסת שם תחרות הזמר הוותיקה לשם התוכנית, החלטתי שאני לא צופה בה בכלל. המנחים מעצבנים, השופטים מעייפים, גם ככה הקהל מקבל זכות השפעה רק בתכנית האחרונה ואת השיר יבחר הצוות של טדי. נכון, זה הוכיח את עצמו בעונה שעברה, יש מצב שזה יקרה גם בשוודיה, אבל אין שום סיבה לראות את התוכנית לפני חמש הדקות האחרונות של פרק הגמר. "אף פריים לא תראה עד
אז" פקדתי על עצמי והמשכתי בחיי. עד השבת האחרונה.
קמתי בבוקר לפיד שאנחנו אוהבים לכנות "הרשת זועמת" או "סערה ברשת". עשרות, אולי מאות, לכו תדעו אפילו אלפי הומואים הוציאו את זעמם על המקלדת על שיר ה"מושיקו צא מהארון" של מאור גמליאל, מישהו שעד אז לא שמענו עליו וכנראה לא נשמע עליו עוד הרבה. ואחרי כזאת סערה לא נשארה לי ברירה אלא להפר את מה שהבטחתי לעצמי ובכל זאת לצפות. מי שעוקב אחרי יודע שאני מתעצבן מהרבה דברים, אז למה לא?
צפיתי בפעם הראשונה. ניסיתי לזעום בכל כוחי. אחרי שלא הצלחתי, צפיתי פעם נוספת כשהפעם ניסיתי להיעלב. גם הפעם כשלתי. אז הלכתי לחשוב קצת וכשחזרתי עיינתי במילות השיר. הפעם הצבתי לעצמי מטרה להיפגע. גם כאן נרשם כישלון. לא נפגעתי. לא, גם לא מ"מקלף בננות עם הפה", לא מ"מחליק על עמוד", וגם לא מ"מחזיק הפוך מוט הילוכים".
כמה מכרים האשימו אותי בכך שאני כבר לא צעיר, נשוי לאהוב לבי באושר במדינה קצת יותר מתקדמת מישראל שמכירה בנו ושמאפשרת לנו את זה, ולכן אני לא נעלב או פגוע, ושצריך לחשוב על בני הנוער ואיך הם מרגישים כשהם רואים את זה. כל אותם חברים שהפכו לפסיכולוגים ברגע, ידעו לפסוק בהחלטיות שהשיר הזה יחזיר את כל המתלבטים לפחות צעד אחד לאחור ואף עלול לגרום למחשבות אובדניות ולהצקות בבית הספר.
אינני מאלה שמכונים "בכיר בקהילה", אפילו לדרגת "נציג הקהילה" לא הגעתי. בגיל 16 עד 23, כשהתחבטתי עם עצמי על מה אני ומי אני ואיך יכול להיות שאני כל כך שונה, ולמה עודד עושה לי את זה ולא נעמי, לא הייתי נשוי ובוודאי שלא הייתי אדם חזק. היו אלה שנות ה-90 הממש לא עליזות, ובעוד ששמות רבים מחבריי לחטיבה ולתיכון הדחקתי את חבורת הבנות (כן, משום מה דווקא בנות) שהציקו לי עם מיטב גינויי הגנאי אני זוכר היטב. את השמות, את הפנים, הכול צרוב חזק מאוד. אז אני יודע מה זה להיות בארון, איך זה מרגיש כשאתה מושא הצחוק של הכיתה וכל זה בזמן שהדמות שמייצגת הומואים על המסך היא מיסטר האמפריז.
כמו שאני לא מאשים את הטלוויזיה, גרועה ככל שתהיה, ובלי עין הרע היא גרועה בתחלואים הרבים של החברה, כך גם אני לא מאשים את קשת וטדי בחזרת הומואים מתחילים שגרים מחוץ לבועה התל אביבית לארון. האם מישהו מבין מבקרי המקלדת ניסה לחשוב שאם עושים כזו דחקה בפריים טיים על הומואים, ויש שם את אסי עזר והראל סקעת שנתפסים על ידי אנשים מחוץ לבועה כהומואים חזקים, שצוחקים על זה, אולי אותו הומו מהפריפריה יחשוב שוואלה, זה באמת לא כזה נורא? ושאולי כל התגובות השליליות וזעקות החמאס ברשתות החברתיות הן אלה שמלחיצות וגורמות להישאר בארון? אני לא יודע מה התשובה, עוד לא קיבלתי את תעודת הפסיכולוג שלי.
אותי מה שתפס בשיר הזה אלו דווקא שתי השורות שכל הזועמים מתעלמים מהן: "מושיקו, להיות גיי מאוד מגניב" ו"מושיקו, אין נכון או לא נכון". למען השם, אותו מושיקו, שלכאורה אמור להיעלב מהשיר הזה, יושב באולפן, בפנים גלויות, עם צחוק מתגלגל, ומספר לאסי עזר שהוא מעדיף את הראל סקעת. חוזק של קהילה, כל קהילה, מתבטא גם ביכולת שלה לצחוק על עצמה. בנושא הזה אנחנו קהילה מאוד חלשה.
תהייה אחרונה לסיום: אני שואל את עצמי כמה מתוך אותם זועמים שדואגים לנפשם הרכה של בני הנוער תרמו אי פעם בחייהם ל"איגי", ארגון הנוער הגאה. אני תרמתי הבוקר. ואתם?