"אם בפעם הבאה מדינת ישראל או ממשלת ישראל תרצה לפנות אותנו, אנחנו לא נהיה כל כך נחמדים"
(משה קראדי, מפכ"ל המשטרה בזמן ההתנתקות, על תובנות המתנחלים)
הסימפטום הבולט ביותר של ההתנתקות, ככל הנראה האירוע המכונן ביותר מבחינה חברתית-פוליטית שאירע בישראל מאז המהפך של 1977 (ביחד עם רצח ראש הממשלה רבין), הוא התקבעות ההפרדה בין ציוני ודמוקרטי. שני המושגים הללו חיו במתח מאז הקמת המדינה, אבל נראה שעם קריסתו של הבית האחרון בגוש קטיף, הם החליטו סופית על היפרדות: מדינת ישראל האחת, הגדולה והמשפיעה בפער גדול, רואה מאז את הדמוקרטיה ככלי משחית. היא נלחמת לצמצום כוחה והשפעתה של ישראל השנייה והמצטמקת, עוקפת אותה בשלל חוקים ותקנות ומשתלחת בראשיה. מאז הקמתו מניף ערוץ 20 את הדגל של המדינה הציונית. זו שמחבקת את חייליה ואת דגלה, אבל לא סולחת ולא שוכחת ל"פושעים במדים" שביצעו את "הגירוש" ורודפת קצינים ומפקדים. זאת שמזדעקת לתקוף את כל מי שמעז להביע ביקורת על מוסריותה וצדקתה, אבל מסמנת את גיבורי התרבות שלה כשתולים ובוגדים. "מנותקים", הסרט הדוקומנטרי שחלקו הראשון שודר אתמול (רביעי), מייצג נאמנה את הדואליות הזאת.
"מנותקים" הוא הסרט הראשון ברצועה "סיפורה של מדינה", פרויקט מיוחד של הערוץ שיעסוק באירועים מכוננים לאורך ההיסטוריה של העם בישראל. ואם לשפוט ממנו לגבי ההמשך, אפשר להיות בטוחים שלא יסתפקו שם רק בגרסה מודרנית ל"עמוד האש". את "מנותקים" מוביל העיתונאי קלמן ליבסקינד, שיוצא בחלקו הראשון לעסוק בתהליך שהוביל לאישור תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. ליבסקינד, עיתונאי מוערך ומנוסה, עורך בחלק הזה עבודה יסודית מרשימה של ריאיונות עם שורה של אישים ובעלי תפקידים מרכזיים באותה תקופה. בין היתר מדובר במנהל לשכת ראש הממשלה ויועצו הקרוב של שרון, דב וייסגלס, האלוף גרשון הכהן שפיקד וביצע חלק ממבצעי הפינוי, ניצב אורי בר לב - מבכירי המשטרה באותה תקופה, ורבים נוספים.
חלקו הראשון של "מנותקים" מגלה סרט דוקומנטרי איכותי ומסקרן. נשאלות בו שאלות חשובות על מידת כשירותו של שרון, אז חשוד בפרשת שוחד עם הקבלן דוד אפל, לקבל החלטות הרות גורל תחת צל של אישום בשחיתות. ליבסקינד חוזר אל המפונים שקיבלו הבטחות לקרקעות ואכלוס מחדש בתוך חודשים, וממתינים עד היום בבתים ארעיים ומתקשים לשקם את חייהם. עורכים ואנשי תקשורת בולטים מספרים בו בהרחבה על "אתרוגו" של אריאל שרון על ידי התקשורת באותה תקופה, על אף החשדות הכבדים נגדו, על אף שהתעלם מהחלטות מרכז הליכוד ועל אף שהפר את הבטחתו שלו להעמיד את הנושא למשאל עם. "מנותקים" מצליח בחלק הזה לא רק לערער על כשירותו של שרון, אלא מצייר תמונה מדאיגה ולפיה הרוח הציבורית (שהובלה על ידי התקשורת התומכת) דחפה את הפרקליטות ואת מערכת המשפט לקבור את האישומים נגד ראש הממשלה.
במידה ו"מנותקים" היה נותר במסגרת התחקירית, ניתן היה להציגו כסמל בפני כל מתנגדי ומבקרי הערוץ. הוכחה לעבודה עיתונאית יסודית שלא היתה מביישת גם את "המקור" המצוינת של ערוץ 10. אבל "מנותקים" הוא למרבה הצער סרט בשני חלקים, ואת הצד המכוער שלו הוא שומר דווקא לסוף. קדימון לכך ניתן לראות בהתעלמות מטליה ששון, מחברת דו"ח המאחזים, שהעניק גושפנקה משפטית לתוכנית. ששון לא רואיינה כלל לסרט (אולי מפני שהיא עומדת היום בראש הקרן החדשה לישראל?), וההתעלמות ממנה פוגעת קשות בניסיון של יוצריו לקעקע את כשירות המהלך. המשקל של ליבסקינד והראיונות שביצע כמעט ומבוטל בחלק השני לטובת צריבת התודעה של השלכות ההתנתקות. החלק השני של "מנותקים" (שישודר בשבוע הבא) מתעלם מהעובדה שתוכנית ההתנתקות אושרה בכנסת (ברוב של 67 מול 45, כולל אחד, בנימין נתניהו) ובממשלה בראשות הליכוד, ועל אף שדרשה שינויים בהרכב הקואליציה, עברה בהצלחה את כל השלבים הנדרשים בדמוקרטיה. במקום זאת מוצג שרון כסוג של דיקטטור שנטרפה עליו דעתו, ששטף את דעתם של חיילי צה"ל והכין אותם לפעול כ"חיילים רומאים בגדוד העשירי" (על פי חבר הכנסת לשעבר יעקב כץ).
אם את הדמוניזציה של שרון אי אפשר לקבל אבל עוד ניתן להבין כחלק מהזעם שעורר בקרב המפונים, החלק המסכם של "מנותקים" הוא אזהרה מסוכנת לעתיד לבוא. לצד עריכה מניפוליטיבית ודרמטית של תמונות הרס חוזרות ונשנות, דגלי ישראל וזעקות כאב של מפונים, מציג הסרט את ההתנגדות הפסיבית ברובה לפינוי כלקח העיקרי מההתנתקות. אחת הסצנות בחלק הזה כוללת ביקור בבית קברות שבו מוצגים אנשים שהלכו לעולמם לאחר ההתנתקות, ללא כל קונטקסט או פירוט. הם פשוט מתו "כתוצאה מהגירוש". בשיחה עם האלוף במיל' גרשון הכהן, מסביר הקצין לשעבר כי אם המתנחלים היו מגיעים במסות של מאות אלפים, המשטרה וכוחות הביטחון לא היו יכולים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם. אבל רגע השיא מגיע בריאיון של משה קראדי, מפכ"ל המשטרה בתקופת ההתנתקות. בתשובה לשאלה מה היו המסקנות שהופקו בצד המתנחלים, השיב קראדי בציטוט שפותח את הביקורת ואז הוסיף כי הפינוי הבא יהיה אלים הרבה יותר, ושהאנשים שיעמדו במרכזו לא ישבו בשקט.
הגישה הזאת מסוכנת מכמה סיבות. בראש ובראשונה משום שהיא לא מציגה שום אלטרנטיבה להתנתקות, הסרט כלל לא עוסק בשאלה הזו ובשאלת המצב הביטחוני והעלות הכלכלי של הגנת היישוב היהודי בעזה טרום ההתנתקות. הוא מתעלם מקיומם של הפלסטינים ומהעובדה שלא ייעלמו אם מדינת ישראל תחליט לא לעשות דבר מעתה ועד עולם. הוא מתעלם מדו"ח המאחזים שהוגש לממשלה ב-2004 וחשף כי רבות מהן הוקמו על אדמות שאינן בבעלות המדינה, הוא מתעלם ממצבה המדיני של ישראל ומהתחייבויותיה כלפי הקהילה הבינלאומית. אבל הרבה יותר מכך, נדמה שתמונות ההרס והמוזיקה הדרמטית, הציטוטים המכים על חטא של ראשי יש"ע והרמיזות לכך שצעדים אלימים יותר הם התשובה - נועדו להבטיח לכל מי שיצפה ב"מנותקים" כי ישראל הציונית לא תאפשר עוד לישראל הדמוקרטית לשלוט עליה. הממשלה, הצבא, בתי המשפט והמשטרה, סמכותם נעצרת במבחן השטח. ואם לא יבינו ברמז, יבינו בכוח.